הסופר הבריטי ה. ג'. וולס כתב באוגוסט 1914, בתחילת המלחמה, שזו תהיה "המלחמה שתשים קץ לכל המלחמות". ההיסטוריה של המאה העשרים העמידה באור די מגוחך את הקביעה הזו. כשאני מקשיב לנתניהו, נראה שהוא תקוע מחשבתית בקיץ 1914, במקום להיות בקיץ 2014. בכל פעם שהוא מתייצב מול מיקרופון, הוא מנסה למכור לנו את הסחורה המשומשת והמפוקפקת של "מבצע צבאי בעזה שישים קץ לכל המבצעים הצבאיים בעזה".
האומנם המבצע הצבאי הנוכחי בעזה יהיה האחרון? אחרי "קשת בענן" (מאי 2004), "ימי תשובה" (אוקטובר 2004), "גשם ראשון" (ספטמבר 2005), "מכת ברק" (פברואר 2006), "גשמי קיץ" (יוני 2006), "חורף חם" (פברואר 2008), "עופרת יצוקה" (דצמבר 2008), "עמוד ענן" (נובמבר 2012) ועכשיו גם "צוק איתן" – נראה לי שהכרזות ראש ממשלה לפיהן מה שנחוץ זה להכות בכוח פעם נוספת ואילו אחרונה ברצועת עזה – אינן אלא שיווק שקר להמונים.
הטרגדיה של מלחמת העולם הראשונה סללה, במובנים מסוימים, את הדרך למלחמת העולם השנייה. הטרגדיה של כל סבב הקזת דם ברצועת עזה, שעולה בחיי קורבנות חפים מפשע רבים, ביניהם נשים וילדים, סוללת את הדרך לסבב הבא, שבו שוב ייהרגו פלסטינים וישראלים, ויתווספו אלמנות, יתומים והורים שכולים.
על המנהיגים שהצעידו את עמיהם אל שדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה, בנופפם בסיסמאות נבובות כמו "הצלת הציוויליזציה", מתייחסים כיום, מאה שנה לאחר מכן, כאל שוטים בלתי–אחראים במקרה הטוב, וכאל נבלים צמאי דם במקרה הרע. איך יסתכלו כאן בעוד 100 שנה על נתניהו וליברמן, על בנט ולפיד, על בוז'י ומופז?
אורי וולטמן