עלינו לגבש אסטרטגיה פוליטית לבנייתו של מעמד הפרולטריון ככוח פוליטי, כבסיס להגשמת מטרותינו הפוליטיות המתקדמות – כולל סיום הכיבוש והפסקת המלחמות. במאמר זה אבקש לבאר את המשמעות של טענה זו ולהציע כמה הצעות לאסטרטגיה להגדלת בסיס הכוח הפוליטי של המפלגה הקומוניסטית בקרב מעמד העובדים. כך טענתי במאמר קודם – "מהו הפרולטריון ומדוע רק אנחנו מסוגלים לשנות את העולם", שפורסם ב"זו הדרך" ב-12 אפריל אשתקד.

הכוח הפוטנציאלי של הפרולטריון

לפי השיטה המדעית המרקסיסטית, מאבק המעמדות הוא הסתירה אשר מולידה את ההתפתחות ההיסטורית של המין האנושי, ובפרט את ההתפתחות הפוליטית. התפתחות זו היא התפתחות פרוגרסיבית; כלומר, מתוך שלב פוליטי פרימיטיבי מוביל מאבק המעמדות את החברה לשלב מפותח יותר. הסיבה שאנו מתייחסים למבנה פוליטי מסוים כמתקדם יותר מבחינה היסטורית נעוצה בפוטנציאל ההתפתחות הכלכלית שלו, ולאו דווקא בכמות או באיכות הזכויות הניתנות לאוכלוסייה במסגרתו. לדוגמא, הקפיטליזם מתקדם יותר מהפאודליזם לא בגלל שיש ל"אזרח הקטן" יותר זכויות לפי החוק, אלא בגלל שביטול הזכויות המיוחדות וההגבלות על קבוצות שונות בחברה הפאודלית אפשר פיתוח מואץ של כלכלת הסחורות והתעשייה. כמובן, יש גם קשר היסטורי בין פוטנציאל ההתפתחות הכלכלית ובין כיבוד זכויות האזרח – הניסיון ההיסטורי מראה כי כשחלקים גדולים יותר מהאוכלוסייה נהנים מיותר זכויות פוליטיות ואישיות יכולת ההשתתפות שלהם בתהליך הייצור גדלה ומשתכללת, מה שתורם ישירות לפיתוח כלכלי. ישנן דוגמאות רבות לקשר זה ב-200 השנים האחרונות, בהן מהפכות פוליטיות מהסוג הבורגני-דמוקרטי הובילו גם להתפתחות כלכלית חסרת תקדים בארצות בכל רחבי העולם. באופן דיאלקטי, ההתפתחות הכלכלית הזו הובילה במקביל להשתתפות של המוני העם ב"משחק הפוליטי", אשר בעבר היה מנת חלקם של שכבת אצילים קטנה. המאבק למען זכויות כאלה ואחרות בכל תקופה היסטורית הוא ביטוי של מאבק מעמדות.

מבין כלל המעמדות בחברה הקפיטליסטית, הפרולטריון תמיד נמצא בחוד החנית של המאבקים המתקדמים להגנת זכויות האדם והרחבתן, וכן במאבקים למען דמוקרטיה, שוויון ושלום בין העמים. את זכות ההצבעה הכללית לגברים השיגו העובדים במדינות הדמוקרטיות רק לאחר מאבק ארוך, ולעתים תכופות אלים, של ארגוני ומפלגות העובדים אשר נמשך עשרות שנים לאורך המאה ב-19 ותחילת המאה ה-20 . זכות ההתאגדות והמאבק למען חופש הביטוי גם הם תוצאה של מאבקי עובדים במדינות השונות.  כאשר יש ניסיון מצד הבורגנות להגביל את הדמוקרטיה ולכונן משטר דיכוי, מעמד העובדים הוא הראשון לצאת נגדה והראשון לסבול מן הדיכוי הפשיסטי. תנועת השלום והתנועה האנטי-קולוניאלית אשר פעלו במאה ה-20 הורכבו גם הן ברובן מארגוני המעמד העובד והמפלגות הסוציאליסטיות אשר יצאו מתוכו. הסיבה לנוכחות הדומיננטית של הפרולטריון בתוך התנועות הדמוקרטיות היא שבני המעמד העובד הם הנהנים העיקריים מהרחבת הזכויות הפוליטיות. בלי זכויות פוליטיות, במיוחד אלה המבטיחות את היכולת להתארגן באיגודי עובדים או מפלגות, אין לעובדים המפורדים ודלי האמצעים שום דרך להשפיע על השדה הפוליטי או להבטיח את קיומם. לבורגנות הגדולה ולבעלי הרכוש באופן כללי תמיד קיימות אופציות פוליטיות בתוך מערכת המדינה הבורגנית, אפילו ללא זכויות בחוק – למשל באמצעות שוחד ישיר ועקיף של פקידי ממשלה ונציגים נבחרים, או על ידי השפעה ציבורית באמצעות כלי התקשורת שבבעלותם. אין לבורגנות אינטרס מיוחד בהרחבת זכות ההצבעה להמונים או במתן זכויות פוליטיות נוספות למחוסרי הרכוש – למעשה יש לה אינטרס הפוך בדיוק.

הכוח של העובדים נובע ישירות מתוך תפקידם במערכת הייצור הקפיטליסטית. העבודה היא המקור העיקרי להון השולט בעולם הקפיטליסטי, ובשל כך העובדים גם יכולים לשמוט את הקרקע תחתיו באמצעות הפסקת העבודה. המטרה המרכזית של הפוליטיקה הבורגנית היא לייצב ולשמר את יכולת גריפת הרווחים של הבורגנים, ולכן השביתה הייתה אחד הכלים המרכזיים בהם השתמשו עובדים במאבקיהם ההיסטוריים. הבורגנות תמיד מחפשת דרכים להגביל את יכולת העובדים להתארגן ולהגביל את הזכויות הפוליטיות של הציבור בכללותו, כדי למנוע מצב בו עסקיהם קורסים או עוברים לידי העובדים. הפוטנציאל הפוליטי של השביתה כה גדול, עד כי אפילו בחוגים ליברלים מסתכלים (לשווא) על ההסתדרות כעל מוסד שיושיע אותם מממשלת נתניהו באמצעות שביתה כללית (או כפי שהם נוהגים להתנסח: "להשבית את המשק").  אפילו לאדם ללא שום רקע מרקסיסטי ברור כי הכוח של העם טמון ביכולתנו לפגוע ברווחים של בעלי ההון ומקורביהם הפוליטיקאים; "לא אכפת להם שום דבר חוץ מכסף ולכן צריך לפגוע להם בכסף". אך הפער בין הכוח הפוטנציאלי של העובדים כמעמד לבין היכולות שלנו כתנועה פוליטית בלעדיהם הוא עצום. לצורך העניין, דמיינו קבוצה של 10,000 עובדים ששובתים במשך שבוע, והשוו אותם ל-50,000 אנשי שמאל אשר מפגינים במשך חודשים – למי מהם תהיה השפעה פוליטית גדולה יותר בחברה שלנו? לשאלה זו יש לנו תשובות מהמציאות הפוליטית הנוכחית. כבר כמה שנים ברצף, עשרות ומאות אלפי אזרחים יוצאים להפגנות ענק על בסיס כמעט יומיומי ואינם מסוגלות להזיז את מדיניות הממשלה הפושעת – בעוד שרק האיום של שביתה כללית מכניס שרים לפאניקה. המסקנה הפוליטית המתבקשת מכך היא שאנחנו חייבים לגייס את ציבור העובדים לצידנו, ולהפוך אותו למעמד במובן  המלא של המילה כדי שנוכל לקדם את המטרות הפוליטיות שלנו.

במקרה של מדינת ישראל הצורך הזה ברור עוד יותר – כלל המדיניות הריאקציונית אשר מובילה ממשלת ישראל, החל מההפיכה המשטרית הפשיסטית ועד למלחמה הבלתי נגמרת בעזה, היא במטרה לשרת את האינטרסים המעמדיים של הבורגנות ובעלי בריתה בהתנחלויות. המתקפה על איגודי העובדים, על זכות השביתה ועל חופש הביטוי היא דוגמא ברורה לכך. גם התמיכה בהתנחלויות, הטיהור האתני בירושלים המזרחית והשמדת רצועת עזה הם צעדים לקראת הרחבת הפרויקט הקולוניאלי ותמיכה בעסקאות נדל"ן של בעלי הון מהארץ ומחוצה לה. האלימות היומיומית בישראל ובפלסטין אינה מנותקת מן המערכת הקפיטליסטית – היא תוצאה ישירה של התנאים ההיסטוריים הייחודיים בה מערכת זו התפתחה בארץ. עובדות אלו ידועות לרבים מאיתנו, ואנחנו מצטיינים בלתאר את ההקשר המעמדי של הכיבוש, המלחמות והדיכוי. מה שנדרש כעת הוא להסיק  את המסקנה האפשרית היחידה מניתוח זה – המאבק נגד הפשיזם, נגד המלחמה ונגד הכיבוש הוא מאבק מעמדי, וכדי לנצח בו נהיה חייבים לגייס את הכוחות המעמדיים המתקדמים – בראש ובראשונה את הפרולטריון.

פוליטיקה של הפגנות ופרולטריון פוטנציאלי

למרבה הצער, עבודתנו בקרב העובדים לוקה בחסר – אם כי בשנה האחרונה יש התקדמות משמעותית בפעילותנו בקרב איגודי העובדים. חלק גדול מהפעילות הפוליטית שלנו הוא במסגרת המחאה הכללית נגד הממשלה, במיוחד בהשתתפות פעילים בהפגנות גדולות של ארגונים אחרים. בעבר כבר דיברתי על הבעייתיות בהפיכת ההפגנות ל"כלי הנשק" העיקרי בארסנל שלנו. כל עוד אין לנו כוח חברתי אמיתי מתוך הפרולטריון, ההפגנות לא יכולות לקדם את האינטרסים המעמדיים של הפרולטריון – ואין לקוות שמעמד אחר יקדם אותם בשבילנו. למרות הסתייגות זו, הפגנות הן כלי חשוב הן להפעלת כוח פוליטי והן להפצת תעמולה פוליטית, גם בשלב הנוכחי בו אנחנו עסוקים בבניית הפרולטריון כמעמד, ולכן חשוב לפתח תאוריה להשתתפותנו במחאות.

בשורות המפלגה יש דיון פנימי מתמיד לגבי אופן והיקף ההשתתפות הראוי בהפגנות הגדולות, בעיקר לאור המסרים והקווים הפוליטיים השונים שמושמעים בהן. ברצוני לגעת בשאלה הזו מכיוון תיאורטי ומנקודת המבט של מאבק המעמדות. כל תנועה פוליטית מייצגת מעמד אחד או כמה מעמדות שהתאחדו לצורך מטרה משותפת, והדבר נכון גם לגבי תנועת ההתנגדות לממשלה הנוכחית. המסרים הפוליטיים המושמעים בתוך הפגנה הם ראיה לגבי המעמדות המשתתפים בה, ואיזה מעמד הוא המוביל אותה. כפי שציינתי במאמר שהוזכר בראשית הדברים, הפרולטריון בארץ לא קיים כמעמד "בשביל עצמו". כרגע, היחידים אשר יכולים לייצג אותו בהפגנות הם חברי המפלגה הקומוניסטית, ואין לצפות שהקו שלנו יצמח באופן אורגני מתוך מעמדות אחרים. במצב זה בו הפרולטריון אינו קיים כמעמד המודע לעצמו, שאלת ההשתתפות שלנו בהפגנות צריכה להישאל רק מתוך השיקול המעמדי – האם ההשתתפות שלנו תורמת לבניית הפרולטריון לכדי מעמד פוליטי אמיתי? שאלה זו היא קודם כל שאלה אסטרטגית של "דמוגרפיה" – האם משתתפים בהפגנות מספרים משמעותיים של עובדים? רק בהנחה שהתשובה לשאלה הזו חיובית, עלינו לגשת לשאלה הטקטית של "מסרים" – כיצד אנחנו הופכים את הפרולטריון הפוטנציאלי שמשתתף בהפגנה לפרולטריון אמיתי – בעל תודעה פוליטית הפועל למען האינטרס שלו עצמו.

בהקשר הקונקרטי של הפגנות האופוזיציה הציונית נגד הממשלה, ברור הן מהנפשות הפועלות והן מהקו הפוליטי כי המחנה המרכזי במחאה משתייך למחנה הבורגני-ליברלי הממסדי, אשר רחוק מאתנו ומעמדותינו שנות אור. עם זאת, ברור גם שככל שהממשלה הנוכחית תמשיך במדיניותה הקיצונית יחריפו הסתירות הפנימיות שבחברה הישראלית וחלקים גדולים יותר מן האוכלוסייה יצטרפו להתנגדות. כבר עכשיו, המסה הגדולה של המפגינים מבטיחה כי יש בהפגנות ריכוז גבוה של עובדים – אפילו אם כרגע אינם מזדהים ככאלה. ההחלטה שלנו להשתתפות בהפגנות תלויה, אם כן, לא במסרים שמשמיעים בהן ארגונים אחרים אלא ביכולת שלנו לבנות ארגון מעמדי ותודעה מעמדית בקרב העובדים המשתתפים בהן. לכן, הטקטיקה המקובלת של השתתפות בהפגנות במסגרת "גושים" עם אנשי שמאל אחרים אינה מספיקה – אפילו אם חלק מן העמדות שמושמעות בהן קרובות יחסית לקו הפוליטי שלנו. כפי שרבים מאיתנו מכירים, הנטייה הטבעית של ארגונים "רדיקליים" מחוץ למפלגה היא לפעילות ללא אסטרטגיה פוליטית ולאינדיבידואליזם אקטיביסטי שמנכר בכוונה תחילה את הציבור הכללי. לעתים קרובות מדי יוצא ש"הגושים" מפגינים בנפרד ולפעמים אפילו נגד ההפגנות הגדולות בהן נמצא הציבור אשר אליו אנחנו רוצים לפנות, ובכך גורמים יותר נזק מתועלת. השותפות עם גורמים אחרים יכולה להתקיים רק כאשר אנחנו נמצאים בעמדת כוח ויכולים לקבוע באופן מוחלט את המסרים בגוש, אחרת אנחנו עלולים למצוא את עצמנו כזנב של ארגונים אחרים עם אינטרסים מעמדים שונים משלנו – מימין ומשמאל. שותפויות מעמדת כוח נוכל לבנות באופן אפקטיבי רק כאשר יעמדו מאחורינו קבוצות של עובדים המסוגלות להפעיל את העוצמה הפוטנציאלית של הפרולטריון.

המסרים שלנו בתוך ההפגנות צריכים לגעת בדאגות הקונקרטיות של העובדים, ולתת תשובה פוליטית לבעיות אשר פוקדות אותם. כדי לעשות כן, אנחנו חייבים ללמוד מה הן סוגיות אלה באמצעות מגע ודיון עם העובדים עצמם. אסור לנו להניח שאנחנו יודעים הכל ושהתשובות כבר אצלנו בכיס – רק דרך חקירת השטח אנחנו יכולים לצבור ידע אמיתי על העולם. חקירה שיטתית של עמדות העובדים ניתן לבצע גם בתוך ההפגנה וגם מחוצה לה, ברחובות.  ייתכן שבמהלך החקירה נתקל בעובדים בעלי עמדות ריאקציוניות שאינן מתיישבות עם הקו הפוליטי שלנו. כמובן, אין משמעות הדבר כי עלינו לזנוח את הקו הפוליטי שלנו כדי לרצות אותם. את הדרישות העממיות אנחנו צריכים לשלב בתוך הקו הפוליטי שלנו וליישב את הדרישות הסובייקטיביות של עובדים במציאות הנוכחית עם המטרה האובייקטיבית ההיסטורית של הפרולטריון – רק בשיטה הזו נוכל לגבש קו פוליטי ומסרים פוליטיים המסוגלים לבנות תודעה מעמדית בקרב העובדים שאנחנו פוגשים.  הניסיון המעשי שלנו בירושלים עד כה מראה כי הסתירה בין רוב החברה הישראלית לבין מעמד המתנחלים, שהוא פלג נפרד וייחודי בתוך הבורגנות הישראלית, היא סוגייה חשובה בתודעה של רבים מן המפגינים אשר מחריפה באופן טבעי. ניתן בקלות לקשר את הסתירה הזו למתקפה על זכויות העובדים וגם למלחמה המתמשכת בעזה, ולבנות את המסרים שלנו בהפגנות על רקע הזה. כמובן, הפעילות שלנו בהפגנות לא יכולה להסתפק רק בקריאת סיסמאות, ולו הטובות והמדויקות ביותר. עלינו לפתח מנגנונים מעשיים לגיוס העובדים לקבוצות פעולה הנפגשות מחוץ להפגנות – הצורה המדויקת של קבוצות כאלו יכולה להתגלות רק באמצעות הניסיון.

המפלגה הקומוניסטית חייבת להפוך למגן מעמד העובדים

התהליך של בניית הפרולטריון לכדי מעמד הוא ארוך וקשה, ואין שום הבטחה שהתמקדות בו תניב פירות במאבק הנוכחי שלנו נגד המלחמה והפשיזם. אך ההיסטוריה מראה שבלי הפרולטריון אין שום סיכוי להצלחה במאבקינו העתידיים. המסקנה הברורה היא שבניית הפרולטריון כמעמד והצבתנו בראשו צריכה להיות בראש סדר העדיפויות שלנו כקומוניסטים. תהליך הבנייה של מעמד מצריך תודעה מעמדית וארגון מעמדי ודורשת מאיתנו לפעול לאיגוד העובדים ולהקנות להם את החינוך התיאורטי הסוציאליסטי.

בכל מקום עבודה בקפיטליזם יש סתירה מתמדת בין המעסיק ובין העובדים שלו, ובכל רגע נתון הסתירה הזו עשויה להחריף ולהפוך להיות המרכזית בחייהם של העובדים – מעל כל השיקולים הפוליטיים האחרים. תהליך חקירת השטח יראה לנו בדיוק איפה הסתירה המעמדית מתפרצת, ושם עלינו להשקיע את המאמצים הפוליטיים שלנו. אנחנו יכולים להשתמש בתודעה הפוליטית המתקדמת שלנו ובמשאבים הפרלמנטריים והמקומיים שלנו כדי לתמוך, ללוות ולשרת את מאבקי העובדים. אם לא נשרת את העם, אין שום סיבה לצפות כי העובדים יאמצו את העמדות הפוליטיות שלנו ברצינות – אפילו אם הן נכונות ומדויקות. רק אם נהפוך למגן של מעמד העובדים נוכל לזכות בתמיכתו ולהפעיל את הכוח הפוליטי הפוטנציאלי העצום שיש בפרולטריון. תוך כדי תמיכתנו במאבקים הקונקרטיים של כל קבוצת עובדים עלינו לקרב את הבולטים מביניהם אלינו ולהציג בפניהם את תפיסת העולם הכוללנית שלנו – ולשם כך ניתן להמציא צורות ייחודיות ומקוריות של חינוך רעיוני בסניפים השונים. לאורך ההיסטוריה זו בדיוק הייתה הדרך להקניית התודעה המעמדית הפרולטרית לציבור הפועלים.

כרגע אין אף גוף או מפלגה בארץ אשר פועל באופן עקבי למען העובדים ותומך במאבקיהם מלבד המפלגה הקומוניסטית, וזהו היתרון הגדול ביותר שלנו מול הבורגנות על גווניה. לא משנה כמה  משאבים ישקיעו בהסתה, בתעמולה ובדיכוי, אין בכוחה של הבורגנות לפתור את הבעיות המהותיות של ציבור העובדים. ההפך נכון גם כן – לא משנה כמה משאבים נשקיע בתעמולה ובסיסמאות, לא נוכל להשיג את מטרותינו אם לא נייצג באמת את העובדים. כעת אנו יכולים להפוך למגן היחיד של מעמד העובדים בארץ, כפי שהמפלגה ידעה להיות בעבר. בכל אחד ממאבקי העובדים אשר צומחים ומתחדשים יום-יום עלינו לחבור לצד העובדים ולהשקיע את מאמצינו כדי להשיג את התוצאות הטובות ביותר עבורם. רק אם נתמיד בדרך זו נוכל לבנות את הכוח החברתי הנדרש למאבק בפשיזם, במלחמות ובכיבוש ולמלא את התפקיד ההיסטורי שלנו כקומוניסטים.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/136630/