יש מקרים בהם הסערה התקשורתית מוצדקת לגמרי. "אינטרמצו", ספרה האחרון של סאלי רוּני שראה לאחרונה אור בתרגום לעברית, הוא יצירת מופת, פשוט כך. הספר חוקר מערכות יחסים בין גברים לנשים ובין אחים על רקע מות אביהם, והוא מרגש, עצמתי, חכם ומזמין לקריאה.
רוני בת השלושים וחמש, שמוכתרת ללא הרף כקולו של דור, אכן מצליחה למלא את ההבטחה: להיות עדכנית וצעירה, ולתאר בקלילות מעוררת הערצה נושאים כמו מיניות בעידן האונלי פאנז וחסימות בוואטסאפ. אך בו זמנית הספר הוא גם מלאכת מחשבת של התכתבות עם מוטיבים הגותיים, פוליטיים, וכמובן גם ספרותיים.
החקירה של גבולות המונוגמיה, למשל, שלובה בספר בשאלת הקשר בין גוף לנפש, סוגיה פילוסופית קלאסית שמטרידה את שני האחים. הנושא מומחש ברומן דווקא תוך שכתוב פמיניסטי של המושג הפרוידיאני "תסביך הקדושה והזונה", שכן רוני מתארת בספר את המתחים האמיתיים והמדומיינים בין שתי נשים, האחת כביכול כולה נפש ושכל, והשנייה כביכול כולה גוף ותשוקה. דוגמה נוספת היא השימוש הנרחב בספר בזרם תודעה. לאור העובדה שהוא מתרחש ברחובות דבלין, מדובר גם בקריצה בלתי-נמנעת ל"יוליסס", הקלאסיקה של ג'יימס ג'ויס, שאכן גם מצוטטת לקראת סוף היצירה.
לכל מעשה תרגום יש ממד פוליטי, אך במקרה של התרגום הזה – הדבר גלוי ומפורש. רוני, שמגדירה את עצמה כמרקסיסטית ומביעה עמדות שמאליות עקביות בנושאים כמו הפלות או דיור ציבורי, היא מבקרת חריפה של המשטר הישראלי. עוד לפני פרוץ המלחמה בעזה רוני הייתה מהתומכות הבולטות ביותר של תנועת ה-BDS בעולם הספרות. ספרה הקודם לא תורגם לעברית וספריה הראשונים הוסרו ממדפי הרשתות הגדולות בארץ, מכיוון שחלקים בתעשיית הספרים הישראלית התאמצו להעמיד פנים שזו לא רוני שמחרימה אותם – אלא הם שמחרימים אותה.
בדיוק בשל כך התרגום של רוני לעברית, שהצריך תיאום רב-שנים, הוא עניין אמיץ וחשוב כל כך. פרסום "אינטרמצו" בישראל, במסגרת שיתוף פעולה מעורר תקווה בין הוצאת ספרי נובמבר לשיחה מקומית, הוא ההוכחה שניתן לשתף פעולה עם יוצרים שתומכים בתנועת החרם גם מתוך הארץ, אם לא מתביישים לנקוט עמדות שמאליות ברורות. רוני מתנגדת לנעשה בעזה – אך היא אינה מחרימה את החלקים בציבור הישראלי שמתנגדים לכיבוש ולהשמדה.
רבות כבר נכתב – ועוד ייכתב – על תרגום הספר לעברית. לכן עולה חשש שהדיון בתנועת החרם, מעניין ככל שיהיה, יבוא על חשבון הדיון ביצירה עצמה. לכן אחזור ואומר: יותר מכל דבר אחר, "אינטרמצו" פשוט ספר ענק. רוצו לקרוא אותו.
למעשה, יש קשר ברור בין הפוליטיקה השמאלית של רוני לסיבה שהספר נהדר כל כך. יותר מכל דבר אחר, הספר עוסק ביחסים בין אנשים. אמנם הוא מלא במונולוגים ארוכים, אך אפילו שהספר מתקיים ברובו בתוך ראשן של הדמויות, בשיחות במעמד צד אחד, הדבר העיקרי שהדמויות עסוקות בו הוא יחסן לאנשים אחרים. יותר משהספר חוקר את נפשם של הגיבורים – הוא חוקר את הקשרים העדינים בניהם. להצליח לכתוב כך זרם תודעה זה לא רק הישג ספרותי כביר אלא גם חגיגה לקוראות ולקוראים, ודבי אילון הצליחה לתרגם זאת לעברית בצורה מאוד מוצלחת.
הגיבור של "אינטרמצו" הוא עורך דין אידיאליסט שקצת נמאס לו מהצדק, ומשבר הדיור באירלנד נוגע לכמעט כל הדמויות בעלילה. אך מעבר לפרטים הקטנים, המרקסיזם נוכח בפילוסופיה הכי עמוקה של הספר, בתפיסת האדם שלו. מבחינת רוני, הכל אבל הכל בין-אישי. גם הפנטזיות הכי כמוסות, וגם ההתמודדות עם יגון ואהבה. זהו לבו הפועם של הספר: התלות שלנו זו בזה, שנובעת מכך שכולנו כפופים למבנים חברתיים, משפחתיים ומעמדיים, ופועלים במסגרת אפשרויות הבחירה המוגבלות שהן מציעות לנו, קצת כמו כלים בשחמט. וההבנה הזו היא לא רק עמדה שמאלית מפורשת, אלא גם מנוע עלילתי משכנע ועוצמתי. כך, אפילו הכלב אלכסיי משפיע על כל הדמויות בספר, ומקדם את העלילה המטלטלת ומופלאה.
