מאת עופר כסיף
בעקבות מאמרו של אלדד ציון "להפריח את השממה".
מדען החברה קארל דויטש כתב פעם, כי שימוש בלתי קוהרנטי במושגים חותר תחת קיומו של המדע והופך את המושגים עצמם ללא יותר מאשר סוג של רעש. הפילוסוף ומדען המדינה בריאן בארי אף חיזק אמירה זו בטוענו, כי שימוש בלתי קוהרנטי במושג אפילו טומן בחובו סכנה פוליטית ומוסרית, שכן עשייה פוליטית המערבת שימוש כוזב במושגים עלולה להוביל לבעיות בהבנה ובפעולה הפוליטית עצמה. כך קורה, כי השימוש הרווח במונח "קולוניאליזם" ובמונחים קרובים לתיאור המציאות במדינת ישראל, להבדיל מזאת השוררת בשטחים הכבושים, הופך בעיה פוליטית של ממש ואינו עוד עניין סמנטי גרידא.
במאמרו "להפריח את השממה", כותב אלדד ציון כלאחר יד על אודות "פירוק המנגנונים והתודעה הקולוניאלית בשטחי מדינת ישראל המוכרים", "ההתמודדות עם הקולוניזציה בשטחי ישראל הריבונית", "פרקטיקה ומנגנוני דיכוי קולוניאליים [בתוככי מדינת בישראל; ע"כ]", וכן הלאה. האומנם יש דיוק בדברים אלה? האם המציאות בתחומי מדינת ישראל הריבונית היא אכן מציאות קולוניאלית לא פחות מאשר בשטחים שנכבשו ב-1967? ברצוני לטעון שלא כך הוא.
הקולוניזציה הציונית
בשמאל הביקורתי אין מחלוקת של ממש לגבי אופייה הקולוניאלי של חדירת הציונות לפלשתינה העות'מאנית, ואחר כך המנדטורית, ולפיכך אין גם מחלוקת, שיסודותיה ושורשיה של מדינת ישראל, אכן נעוצים עמוק בשדה הקולוניאליזם. שנים רבות בטרם הציגו יואב פלד וגרשון שפיר מיון מעניין לגבי סוגי הקולוניאליזם, שפשו כאן כבר מ-1882 (ר' ספרם מיהו ישראלי, 2005), כתב וולף ארליך, חבר הנהגת המפלגה הקומוניסטית הישראלית, את הדברים הבאים ("ערכים", ינואר 1972): "השאיפה לקולוניזציה מופיעה כגורם סטרוקטורלי בפרקטיקה של הציונות לפני קום המדינה, והיום היא ממשיכה לפעול באמצעים ממלכתיים ובממדים אזוריים". ארליך הוסיף, כי מנהיגי הציונות אמצו את הדפוס הקולוניאליסטי הטיפוסי לאנגליה, ולא את זה הצרפתי, בכך ש"כבשו את העבודה ואת הקרקע, תוך גירוש הפועלים הערבים ממקומות עבודתם, והפלחים הערבים – מאדמותיהם". לאחר הכיבוש של 1967, ממשיך ארליך, השתנו התנאים ועמם גם דפוס הקולוניאליזם: "אין די ישראלים לצורכי כל העבודות… ז"א, המנהיגים הציוניים היו מוכרחים לעבור עתה לקולוניזציה מן הסוג הראשון [הצרפתי; ע"כ]." ספר הוועידה ה-16 של מק"י מציג עמדות זהות לאלה של ארליך, בדברו במספר רב של מקומות על שיתוף הפעולה של הציונות עם המנדט הבריטי נגד העם הערבי הפלסטיני לטובת השתלטות על קרקעות ונישול הפלחים הערבים, שעיבדו אותן.
אין צורך, אם כך, בעזרתם האדיבה של ידידינו הפוסט-קולוניאליסטים וה"מתחברים", כדי להבין ולהכיר בכך, שהציונות כתנועה פוליטית (לרבות האידיאולוגיה והפרקטיקה שלה) הייתה מאז ומתמיד קולוניאליסטית ועושה דברו של האימפריאליזם. עם זאת, שתי נקודות שונות, אם כי קשורות, מפרידות, לדעתי, בין העמדה שמייצג אלדד ציון לבין המצב הנוכחי בישראל. ראשית, אין בעובדה ששורשיה של ישראל קולוניאליסטים להוכיח, שהמציאות בה היום אף היא קולוניאליסטית. שנית, גם אם נסכים שישנם היבטים וגילויים קולוניאליסטיים בתחומי ישראל, הרי שהדבר אינו מכונן תמונה שלמה הראויה לזיהוי המשטר בכללותו כקולוניאליזם.
השינוי באופייה הלאומי של פלשתינה
בניגוד לתפיסה הלאומנית והמופשטת (מליצה מהפכנית, בלשונו של לנין), לה התפתה בולוס פרח בטענתו, כי "ההמונים היהודים ככלל: בורגנים, פועלים, משכילים או חקלאים, היו חלק מהמפעל הציוני הקולוניאלי", וכי לפיכך "החלטת החלוקה הייתה תוכנית קולוניאלית צרופה" (מצוטט בספר שתרגמו אודי אדיב ויוסף מנצור), הכירה המפלגה הקומוניסטית בעובדה, כי המציאות בפלשתינה המנדטורית השתנתה עם השנים, עד כי בשנות ה-40 ניתן היה להסיק, כי התגבשה בה אומה יהודית בעלת זכות להגדרה עצמית, בצדו של העם הפלשתינאי. וכך נכתב בספר הוועידה ה-16 (1969):
"בארץ ישראל התפתחה אומה יהודית בתנאים המיוחדים שהיו בארץ בימי השלטון הקולוניאלי הבריטי…[כך ששונה] אופייה הלאומי של הארץ מארץ חד-לאומית (ערבית) עם מיעוט לאומי (יהודי), לארץ דו-לאומית. כתוצאה משינוי זה באופייה הלאומי של הארץ, קבעה מפלגתנו הקומוניסטית, בתום מלחמת-העולם השנייה, פרוגרמה חדשה לפתרון השאלה הארץ-ישראלית על בסיס ההכרה בזכותם של שני עמי א"י, היהודי והערבי, להגדרה עצמית ולשחרור מהשלטון הזר".
בדומה, הבחינה מק"י (רק"ח בכינויה אז) מייד לאחר הכיבוש הישראלי של השטחים ב-1967, בהבדלים הקיימים בין המציאות הקולוניאליסטית, המתהווה בשטחים הכבושים, לבין המציאות הגזענית והמפלה, אך לא קולוניאליסטית, הקיימת במדינת ישראל הריבונית.
הקולוניאליזם לסוגיו מתאפיין בשילוב כזה או אחר של שליטה צבאית, בשלילת אזרחות מלאה ושווה מהתושבים המקוריים, לרבות זכות הבחירה לפרלמנט, ההשתלטות על קרקעות ויישובן באוכלוסייה המזוהה עם, או שייכת לכוח הקולוניאלי, תוך ניצול ו/או נישול של הילידים. לעתים קרובות טוענת הקבוצה הקולוניאלית לעליונות תרבותית ו/או לזכויות היסטוריות ראשוניות על הקרקע הנגזלת (כך הצדיקו האפריקנרים את השתלטותם על דרום אפריקה).
ברור בעליל כי משטר קולוניאלי, אכן קיים בשטחים הכבושים. בישראל גופא, עם זאת, המצב שונה.
האפליה הגזענית נגד האזרחים הערבים בישראל ברורה וזועקת לשמיים, הן ברמת החקיקה והמדיניות והן ברמת הנורמות הפוליטיות השליטות, המכשירות גירוש וסתימת פיות, ואף נקיטה במעשי טבח (כפר קאסם כמשל). יחד עם האפליה ואי- השוויון האזרחי, בולטים גם האפליה ואי השוויון הלאומי. שני מישורים אלה של אפליה מעוגנים ביסודו של דבר במדיניות חברתית-כלכלית קפיטליסטית נצלנית ומדירה. היבט אחד מני רבים של אפליית האזרחים הפלסטינים והדרתם נוגע למדיניות הקרקעות של ישראל, וניכר כי הטענה אודות קולוניאליזם ציוני בתוך ישראל עצמה נוגע להיבט זה במיוחד.
מחקרים בתחום הגיאוגרפיה החברתית, העוסקים באי שוויון מרחבי בתוך מדינות, מגלים, כי הדרתם ואפלייתם של מיעוטים אתניים או לאומיים, המרוכזים באזורי מחייה ספציפיים, נעשית בשתי צורות הקשורות הדדית, ולעתים קרובות אף חופפות: הדרה חומרית כלכלית והדרה פוליטית תרבותית. בעוד שההדרה הראשונה מתבטאת באפליה הכרוכה באי-נגישות לרמת משאבים ראויה (אם בכלל) בתחומים כגון תעסוקה, בריאות, חינוך, רווחה, בנייה וכד', ההדרה השנייה מתבטאת במדיניות ממשלתית (לעתים מזומנות בשיתוף אינטרסים פעיל עם בעלי הון), שמטרתה ערעור הזיקה של המיעוטים לטריטוריה בה הם חיים. ערעור שכזה יכול להתרכז בקשר לוקלי משפחתי לקרקע, אך בדרך כלל יפנה את חיציו נגד קיומה של זיקה לאומית מצד המיעוטים המדוברים.
האם כל הגילויים הגזעניים, המפלים והמדירים הללו ראוי להם להיכנס בדרך של הפשטה אידיאליסטית וולגרית תחת מונח אחד, "קולוניאליזם", רק משום שהם כרוכים בגזל קרקעות? לפי אלדד ציון, התשובה היא חיובית, אך זו אינה עומדת במבחן המציאות, שכן תשובה שכזאת כושלת ביכולתה להבחין בין צורות שונות של גזל, דיכוי, הדרה, רדיפה ואפליה – כולן נכנסות אצלו תחת מונח אחד המייצג, לכאורה, אותה פרקטיקה.
בסיכום, אינני חולק על כך, שגם בתוך ישראל ישנם גילויים של "קולוניאליזם פנימי", שהוגדר זה מכבר על ידי ג'ון מקגארי כפלישת קבוצת הלאום הדומיננטית במדינה לשטחי "ספר פנימי", בהם חיים מיעוטים לאומיים, ופגיעה בהם מתוך רצון לחסל את כוחו של המיעוט באזור ולחזק את "הבעלות הלאומית" הבלעדית על הקרקע. דפוסים מעין אלה אכן מאפיינים את ממשלות ישראל לדורותיהן עד עצם היום הזה, ראו דוגמת "ייהוד הגליל", הניסיונות האלימים לגרש את הבדווים מאדמותיהם בנגב, ועוד כהנה וכהנה פרקטיקות. עם זאת, ולמרות חומרת העניין, מדובר בפרקטיקה אחת מני רבות, המרכיבות יחד תמונה עגומה וקשה של דיכוי לאומי ואפליה אזרחית – לא של קולוניאליזם.
כפי שנאמר בפסקת הפתיחה של מאמר זה, הבלבול העולה מתוך מאמרו של אלדד ציון איננו סמנטי גרידא, וייתכנו לו השלכות פוליטיות מרחיקות לכת.
אם קובעים, כי המציאות בארץ היא קולוניאליזם, הרי מכך נובע, שכלל האזרחים היהודים הם קולוניאליסטים, ולא עם שמימש את זכותו להגדרה עצמית, בעוד שליטיו ממלאים תפקיד פעיל בהמשך הכיבוש בשטחים ובגזילת זכות ההגדרה העצמית מהעם הערבי הפלסטיני. לכן הקביעה, שבתחומי ישראל שורר משטר קולוניאלי, שומטת את הבסיס להסדר שלום המבוסס על שתי מדינות, ישראל ופלסטין; המושתת על זכות ההגדרה העצמית לשני העמים, שהוכרה בהחלטת עצרת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 (החלטת החלוקה).
