בסיום דיון ארוך בבית המשפט העליון שנערך ביום שני האחרון הציעו השופטים לקיים הליך גישור כדי להגיע לפתרון הוגן בשאלת הבעלות הבדואית על הקרקעות באל עראקיב, מצפון מערב לבאר שבע. לאחר שהשופטים הביעו אי נחת על הסחבת הארוכה בטיפול בתביעות הבדואים שהוגשו לפני למעלה מארבעים שנה, הם הציעו כי יתקיים משא ומתן במשך חצי שנה בין אנשי שבט אל-עוקבי לבין רשויות המדינה כדי להגיע ל"פתרון הוגן". עו"ד מיכאל ספרד, שייצג את בני אל עוקבי, הציע לקיים הליך של גישור. השופטים קיבלו בחיוב את הצעתו, אך נציגי המדינה ביקשו ארכה של חודש. בסופו של דבר בית המשפט קבע כי על המדינה להציג את עמדתה בעניין הגישור בתוך שבועיים.
שופטי ההרכב, בראשות אליקים רובינשטיין ולצדו אסתר חיות וסלים ג'ובראן, הראו נטייה ברורה להביא לפשרה מוסכמת. זאת, במקום לאמץ או לדחות את פסק דינה של השופטת שרה דברת בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר פסקה נגד בני אל עוקבי ודחתה לחלוטין את תביעת הבעלות שלהם. הצעת השופטים לקיים הליך מו"מ ותמיכתם ברעיון שהציע בא כוחו של אל עוקבי לקיים גישור, מרמזת שהשופטים סבורים כי הסוגיה מורכבת ושיש לה פנים רבות, לא רק משפטיות, המצדיקות חשיבה מחודשת על מה שמגיע לבדואים וסטייה מהמדיניות הקמצנית הנהוגה במנהל מקרקעי ישראל עד היום. ראוי לציין כי במקרים קודמים בהם נוהל משא ומתן בין רשויות המדינה לבין תושבים בדואים בנגב, הצטמצמו הצעות המדינה לפיצוי כספי (בדרך כלל נמוך) ובמקרים נדירים לשטח אדמה קטן (אך לא הקרקע המקורית שממנה נושלו הבדואים, אלא קרקע במיקום אחר שנקבע בשרירותיות בידי המדינה). קשה להגדיר הצעות מעין אלה כ"פתרון הוגן".
בני שבט אל עוקבי גורשו בשנת 1951 מבתיהם ואדמתם שבאל עראקיב בידי הממשל הצבאי שהתקיים באותו אז על הערבים-פלסטינים אזרחי ישראל. במקביל לגירוש, הפקיעה ממשלת ישראל דאז באופן חד צדדי את הקרקעות והעבירה אותן לבעלותה, אף מבלי לידע על כך את בעליהן הקודמים. נורי אל עוקבי, פעיל ותיק לזכויות הבדואים בנגב שהוא אחד המערערים, אומר: "אחרי העוול שנעשה לנו בשנת 1951 ולא תוקן עד היום, אנו מקווים ומצפים למצוא צדק בבית המשפט העליון. הכיוון של בית המשפט שראינו בדיון שהתקיים הוא נכון, ואנו מקבלים את הצעת בית המשפט לגישור. כך נוכל להציג את כל העובדות שתומכות בצדקתנו. אני מקווה שלפחות נזכה להקים את ביתנו במקום בו היה בית המשפחה באזור אל-עראקיב, הבית אשר שימש את מדינת ישראל כתחנת קלפי בבחירות הראשונות לכנסת בשנת 1949, ובו פעל בית משפט שבטי בהסמכת מדינת ישראל ומעליו דגל וסמל המדינה. זה ירכך את הכאב שלנו וגם למדינה יהיה טוב לפתור בעיה של 400 נפשות שיוכלו לזכות לקורת גג. זאת תהיה הוכחה שניתן לתקן את העוול שנגרם לנו במשך שנים רבות, עוול שגרמו לנו רשויות המדינה ללא כל הצדקה".
בדיון עלו שאלות משפטיות והיסטוריות משמעותיות החורגות הרבה מעבר לנושא הספציפי של אדמות אל עראקיב. נציגי הצדדים נכנסו לדיונים על המצב המשפטי של אדמות הנגב בימי האימפריה העות'מאנית והמנדט הבריטי ועל המצב ששרר בפועל בשטחי הנגב באותן תקופות – כאשר לכל אלה השלכות כבדות משקל על מעמד האדמות כיום וזכות הבעלות בהן. כמו כן הועלו השוואות למצבים דומים בארצות אחרות, כגון יחסה של אוסטרליה אל הילידים שם. ראוי לציין כי אחד העניינים שהטריד את השופטים היה שלמדינה לא הייתה תשובה טובה לשאלה הכיצד המדינה טוענת שלבדואים לא הייתה בעלות באף רגב של אדמות הנגב אך בה בשעה היא מכירה ברכישות רבות שנעשו על-ידי גופים ציוניים דוגמת קק"ל והכשרת היישוב מ…בדואים. 11 קיבוצים הוקמו על אדמות שנרכשו מבדואים – רביבים, דורות, רוחמה, משמר הנגב, חצרים ועוד. פרופ' אורן יפתחאל מאוניברסיטת בן גוריון, אשר נתן עדות מומחה בדיון המקורי בבית המשפט המחוזי, אומר: "לאחר שנים של מאמץ עצום במחקר, העלינו מהארכיונים, צילומי האוויר ועדויות השבטים ראיות מוצקות לזכויות הקרקע של הבדווים בצפון הנגב. זאת הפעם הראשונה שחומרים אלה מוצגים בבית המשפט העליון. למרות שאין עדיין החלטה, אני תקווה שעצם העלאת החומרים תבהיר לשופטים ולמדינה שנישול הבדווים בכלל, ושבט אל-עוקבי בפרט, במשך שישים שנה מבוסס על שקר משפטי והיסטורי. תהליך הגישור יכול להביא לתוצאות סבירות, ואנו נסייע ככל האפשר לבדווים להמשיך ולהוכיח את זכויותיהם הצודקות".