"היחס השולט כאן הוא חוסר הבנה כלפי אנשים מסוגי". כך תיאר מבקר הספרות והמוסיקה פרנץ גולדשטיין במכתבו לסופר קלאוס מאן את חייו בירושלים המנדטורית, אליה נמלט בעור שיניו מקטוביץ', עיר הולדתו. שורות אלו נכתבו בשלהי שנות השלושים של המאה הקודמת, עת ההגירה ההמונית משטחי גרמניה הנאצית והמרחב הדובר גרמנית לפלשתינה-א"י. הגירה זו הביאה עמה רעיונות, מנהגים ואורח חיים זרים לחברה היהודית הצפופה, המגויסת והמזרח אירופאית ברובה. כזכור, החברה היהודית התקשתה לקלוט ולקבל את אותם יקים פציפיסטיים, תומכי הרעיון הדו-לאומי שדבקו בתרבות ובשפה הגרמנית. נזכרתי בדברים אלה כשסיימתי לקרוא את ספרו של יניב זך: "חמישה מתקני עולם שלא הותירו חותם מיוחד". גם כלפי חביב שיבר הבית"ריסט שהתנצר, אברהם צפתי הטרוריסט, פליקס מטלון האקטיביסט המזרחי, צבי גרתי הפציפיסט ואליעזר בר-לב לוחם הצדק, גילתה החברה הישראלית חוסר הבנה לא מבוטל. אלה חשו בזרות לפועלם, לרעיונותיהם כמו גם לאורחות חייהם.
ספרו של יניב זך, עיתונאי לשעבר, הייטקיסט בהווה ואספן פרטי ארכיון, משרטט בפני קוראיו אודיסאה רעיונית, חברתית ובמידה רבה גם תרבותית של מהגרים יהודים וילידי הארץ – אינדיבידואליסטים מובהקים, נון קונפורמיסטים בנשמתם ובהווייתם, ששחו כנגד הזרם הלאומי ושאפו לתקן את המדינה בה חיו והחברה בתוכה פעלו. זו אודיסיאה מרתקת לא רק כמסעות וכנדודים פיסיים עתירי מאורעות (אצל חלקם), אלא בעיקר כפרויקט ממושך ורווי אתגרים וקשיים, כזה שהיה למרד כנגד הממסד. זה בתורו דן אותם לתלישות בישראל הקרתנית והלאומית בואכה לאומנית. תלישות רעיונית וחברתית זו הובילה מי מהם לגלות פנימית על שלל מופעיה ואחרים לגלות חיצונית. ספרו של זך מתרחש במטרופולינים העירוניים הגדולים של ישראל: ירושלים, תל-אביב וחיפה. הוא מצייר דיוקן רעיוני, תרבותי ורכילותי של הסצנה האינטלקטואלית-תרבותית שהתפתחה בשוליים הרחבים של ישראל בעשוריה הראשונים.
הצצה לישראל הזעירה
יניב זך נטל על עצמו לגאול מן השכחה את סיפורם של אינטלקטואלים, אמנים ופעילים שנדחקו לשולי התודעה הציבורית בישראל. הקו המוביל בספרו הוא הכמיהה לתיקון העוול כלפי אלה שפעלו להפוך את המקום בו אנו חיים לטוב יותר, אנושי יותר, הומאני יותר, מכיל וסובלני, צודק יותר וכנראה (ואת זאת אין לדעת) מעניין אף יותר. בסגנון כתיבה קולח, המיקרו-ביוגרפיות ממלאות תפקיד כפול: הן כמבואה להיכרות עם הדמויות השונות והן כחרך הצצה לעולם אינטלקטואלי, מרחבים אורבניים, עולמות וסצינות חברתיות ותרבותיות שהיו ואינם עוד. "לא רק האנשים שבספר זה מייצגים תרבות שהתפוגגה מהעולם, גם הנדל"ן שבו התקיימו לקוח ממציאות שנמוגה: דירות ענק, מבנים לא חוקיים על גגות, צריפים נטושים על שפת ים". הספר, דווקא בגלל שפתו הפשוטה והיעדר השפה האקדמאית המסורבלת והיבשה מספק הצצות מאירות עיניים לחיי היומיום במדינת ישראל הצעירה.
גיבוריו של הספר מגוונים ובעלי רקעים סוציולוגיים, תרבותיים ורעיוניים שונים. חביב שיבר, יליד לבוב (פולין), איש בית"ר ואנטי קומוניסט מובהק שיחסו לחוק במדינת ישראל היה מורכב ואמביוולנטי, היגר לארצות-הברית והתנצר. אברהם צפתי (אספהאני) יליד הארץ ממוצא איראני, תושב ירושלים, שאף לבנות את בית המקדש השלישי וניסה להתנקש בדוד בן-גוריון. אליעזר בר-לב, יליד אוסטריה, "מגינם של החלשים והנדכאים. רובין הוד של חדרי המעצר ואולמות המשפט" שחייו נקשרו בדמויות שהואשמו בפשעים חמורים של רצח ואונס. צבי גרתי, יליד בולגריה, אמן חיפאי ששאף לשלום עולמי, סולידריות ועזרה הדדית. פליקס מטלון, יליד מצרים, פעיל חברתי למען זכויות בני עדות המזרח וצמצום הפערים החברתיים. הדיוקן הפרסונלי, ובעקיפין גם הקבוצתי, שאותו שרטט יניב זך מדגיש את הייחודיות והמקוריות של כל אחת מהדמויות הללו. הם נעו בין אקסצנטריות לתימהונות, ניחנו בכוח יצירה, בתזזיתיות ובפעלתנות יוצאת דופן. הם ערערו ללא הרף את שומעיהם וקוראיהם. הם היו נלהבים, מעורבים, כישרוניים, יצירתיים וגם מתוסבכים. חלקם פעלו, כנראה, מדחף אפל ולא ברור. את כולם אפיינה כמיהה ורצון אוניברסלי לתיקון עולם, לעזרה לחלש.
שוליים במרכז
הספר איננו מסתפק בתיאור מפורט וצבעוני של חייהם ורעיונותיהם של גיבוריו. הוא תובע את מקומם מחדש של מושאי כתיבתו בסיפור ההיסטורי של מדינת ישראל. יחד עם זאת, מניח יניב זך מראש, ועל כך תעיד כותרת הספר, שהללו לא הותירו חותם מיוחד, פעלו בשוליים. הוא איננו מנסה להציע הסבר לכך, ואולי כאן טמונה חולשתו של הספר. דווקא מהיותו ספר היסטוריה פופולרי שפונה לקהל הרחב ואיננו מחויב לכלליה הנוקשים של כתיבה היסטורית-אקדמאית, ספר עם מטרה ברורה, אפשר והיה כדאי לנסות להציע הסברים מסוג אלה. כדאי גם לשאול, האם הם באמת נדחקו לשוליים? האומנם היו מנודים? הדמויות הללו זכו להתעניינותם של העיתונאי יגאל סרנה והמשורר נתן זך, זכו לכתבות ב"העולם הזה", ב"מעריב" וב"הארץ" – ליבת ההגמוניה התרבותית והחברתית, כמו גם בזירה הרעיונית של ישראל אז (ובמידה פחותה) גם היום. חלקם השתייכו לציונות הרוויזיוניסטית, למפלגה הקומוניסטית – לא בדיוק גופים פוליטיים אזוטריים. אולי הם היו בעצם שוליים במרכז ?
את הספר אפשר לקרוא במספר אופנים: כאפוס של אינדיבידואלים הנאבקים על נשמתה של מדינת ישראל; כטרגדיה של קוסמופוליטיים בעידן ההומוגניזציה; וככור ההיתוך ואולי כסיפורם של אנשים שחיו בעידן של מרחבים פוליטיים ותרבותיים פתוחים והתקשו, או יותר נכון סרבו, להסתגל ולקבל את המציאות לתוכה נשאבו: כור היתוך, קולקטיביזציה, מדינת לאום, גבולות, מערכות. הם נלחמו בממסד למען צדק ותיקון עולם בימים שלמילה הכתובה היה ערך והייתה משמעות. בפועלם הם התעקשו לשמור על ייחודיותם ולא להיסחף עם הזרם. הם לא הותכו בלבה הרותחת של כור ההיתוך מבחירה ומרצון. בהתמדתם ובסירובם אלה הם מרדו במקובל, תלשו עצמם מרצון ובמודע מהחברה בה חיו. בחלוף הזמן הם היו לרוחות הרפאים של ההיסטוריה של מדינת ישראל. הם תזכורת לכך שאפשר וכדאי לכונן כאן חברה צודקת יותר.
