בין תחנת הרכבת בשדרות לבין מפעלי ים המלח: הדרום כזירה של מאבק

    בשבוע שעבר, פורסם בכלי התקשורת, כי תחנת הרכבת אשר הוקמה בפאתי העיר שדרות, נמצאת למעשה בתחום השיפוט של המועצה האזורית שער הנגב. לכן, מועצה זו היא שזכאית לתשלומי הארנונה בגין הרכבת והשטח המסחרי הצמוד לה. מקרה זה מהווה דוגמה אחת מבין רבות לחלוקה בלתי-צודקת של קרקעות ולתגמולים כספיים בלתי-צודקים בפריפריה, ובייחוד בנגב.

 2014-01-26_201228

אירוע הפתיחה של תחנת הרכבת בשדרות (צילום: לע"מ)

    רבות נכתב בעבר על סוגיית שטחי השיפוט הנרחבים של מועצות אזוריות ושל קיבוצים, הכוללים שטחי תעשייה ומוסדות ציבוריים המניבים הכנסות נכבדות מארנונה. זאת, לעומת עיירות הפיתוח, אשר נותרו מחוסרות מקורות הכנסה מעין אלה כמעט לחלוטין.

    לעיתים קרובות, מתמקד העיסוק בשאלת הקרקעות בתפקידן של התנועה הקיבוצית ושל מפלגת העבודה: הן אחריותן ההיסטורית ליצירת הגבולות הקיימים, והן אחריותן האקטואלית לשימור המצב הקיים ולהנצחת האפליה כלפי עיירות הפיתוח. אין בכוונתי לחלוק על דגשים אלו, אלא לטעון כי ניתוח זה הוא חלקי בלבד, ומתעלם מתפקידם המכריע של בעלי ההון ובקידום כלכלה ניאו-ליברלית, תוך שימוש במנגנוני המדינה.

מי מקבל את הארנונה?

    אחד המאבקים המתוקשרים ביותר למען חלוקה מחודשת של קרקעות והכנסות באזור הנגב, הוא מאבקן של ערי הפיתוח דימונה וערד – ובמידה פחותה גם של היישוב הבדואי כסיפה – נגד המועצה האזורית תמר. בשטחה של מועצה זו נמצאים מפעלי ים המלח, מרבית המלונות השוכנים בשולי ים המלח, וכן אזורי המסחר הסמוכים. אולם לא רק המועצה האזורית תמר מתנגדת לחלוקה מחדש של הקרקעות בשטחה, שכן אינה מעוניינת שמיליוני שקלים ייגרעו מהכנסתה.

    חשוב לשים לב גם לעובדה, כי התאחדות המלונות, וכן בעליהם של מפעלי ים המלח, מתנגדים גם הם לשינויים בחלוקת הקרקע. מדוע? ראשית, כיום נהנים המפעלים מחיוב ארנונה הנמוך באופן משמעותי מאשר החיוב המקובל בערד ובדימונה. ושנית, הם חוששים כי הסטנדרטים הסביבתיים שכופים עליהם – יוחמרו, אם וכאשר יועבר השטח לתחום השיפוט של עיריית ערד.

    משקלן המכריע של אותן חברות ענק בעיצוב המדיניות הכלכלית בנגב, אינו מסתכם רק בהשפעה על המדיניות הממשלתית ביחס לערי הפיתוח, אלא גם ביחס למועצה האזורית תמר. זאת, כפי שניתן ללמוד מהעובדה שבמסגרת חוק ההסדרים (2009), נכפה על המועצה האזורית להשתתף במימון העלויות הנובעות מהנזקים שנגרמו לים המלח, עקב פעילות המפעלים המזהמים.

הממשלה מתנהגת כתאגיד

    דוגמא לאופן בו משפיעה התפיסה הניאו-ליברלית על מדיניות הקרקעות של הממשלה, זו ההחלטה בדבר העברת הבסיסים הצבאיים ממרכז הארץ אל הנגב ("עיר הבה"דים"). במסגרת תכנית זו, אמורים לעבור לנגב אלפי חיילים, בסדיר ובקבע. המועצה האזורית רמת נגב ועיר הפיתוח ירוחם נאבקות ביניהן בשאלה המשפטית, בשטחה של מי תיבנה עיר הבה"דים. בראיון למגזין הדרומי "כביש 40", ציין ראש המועצה המקומית של ירוחם, מיכאל ביטון, כי במסגרת המשא ומתן התחייב ראש מועצת רמת הנגב, שמואל ריפמן, להעביר כ-60% מהכנסות הארנונה אל ירוחם. אך בהמשך התברר לו, כי מדובר בהטעיה, וזאת נוכח העובדה כי ריפמן התחייב לפטור מארנונה את משרד הביטחון.

    כיצד נתהווה מצב עניינים זה? אין ספק, שלקשריו ההדוקים של ריפמן עם אריק שרון ועם אנשי מפלגת העבודה היה תפקיד. אולם אין להתעלם מגישתה של הממשלה, אשר מתנהגת כאחרון התאגידים הגדולים, ומבקשת לנצל את כוחה כדי לבחור את הגורמים איתם היא מתקשרת.

קפיטליזם וציונות

    מדיניות כל ממשלות ישראל בנוגע לחלוקת הקרקעות והמשאבים בנגב, עוצבה במידה רבה מתוך מטרותיו של הפרויקט הציוני של ייהוד הנגב, תוך מתן העדפה לקיבוצים על פני ערי הפיתוח. מדיניות זו עדיין בתוקף, כפי שניתן לראות במקרה של הרכבת בשדרות, או של תכנית פראוור. אך גם במישור זה, ניכרת היחלשות ניכרת באוטונומיה היחסית של המדינה כלפי המערכת הקפיטליסטית.

    בימים אלה, מנהלים עובדי מפעלי ים המלח המופרטים קרב מאסף, לאחר שהנהלת "רותם אמפרט" החליטה לפטר 130 עובדים, אשר מרביתם ותיקים, שהם אחרוני עובדי דור א' במפעל. הפרטה זו פגעה בעיקר בעיר ערד, אשר נבדלה מערי הפיתוח האחרות בהרכב העדתי והסוציו-אקונומי שלה. במשך שנים רבות פעלה בערד ועדת קבלה, ורבים מתושבי העיר היו יוצאי קיבוצים. היא התאפיינה בקשר קרוב לממסד של מפלגת העבודה, לרבות היותו של שר האוצר בממשלת רבין, והאיש אשר חתום על הפרטת מפעלי ים המלח, בייגה שוחט, תושב העיר וראש העיר במשך שנים רבות.

   המציאות שונה מאוד מתפיסתם של חלקים בשמאל את המאבק של הפריפריה. הם סבורים כי זהו מאבק עדתי, אשר לקפיטליזם ולקונפליקט המעמדי יש משקל מועט בו, לעומת שאלות אתניות-עדתיות. המציאות בה האינטרסים של בעלי ההון גוברים על היעדים האידיאולוגיים של הממסד, מחדדת את הסתירות הקיימות בסדר החברתי הקיים, ואת הכיוון אשר סביבו ניתן לבנות כוח פוליטי משמעותי בפריפריה.

ניב מיכאלי

 

המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"