בשבוע שעבר, במהלך התוכנית "ערב חדש" של החינוכית, הוא ריאיין עם עמיתו רונן ברגמן את ח"כ ג'מאל זחאלקה מבל"ד. מה שהתחיל כדיון שגרתי על המצור השגרתי על עזה, התפתח למופע דאחקות על חשבונם של זחאלקה ושל תושבי עזה. כשהאורח השעין את אחד מטיעוניו על ציטוט של מישל פוקו, דן גיחך. זה באמת מצחיק לשמוע ערבי אומר "פוקו". גם כשזחאלקה דיבר על מאות החפים מפשע שנרצחו במבצע עופרת יצוקה, דן הרים את סנטרו כאומר "קורה". אבל בעיקר הצחיקה את דן הצהרתו של זחאלקה, שלפיה הוא תומך בהפגנות שנערכות במצרים נגד שיתוף הפעולה של מובארק עם המצור. דן צודק. ערבים זה מצחיק. וערבים כועסים זה הכי מצחיק. מופע הבידור הסתיים, לא לפני שמרגלית התחפש לאיש מג"ב וסילק את זחאלקה מהאולפן, לאחר שזה – שגם פיו שלו רחוק מלהפיק מרגליות – קרא למרגלית הראשית "אפס".
דן, ובזה אני משוכנע, אינו שונא ערבים. הוא פשוט נהנה לבוז להם. למה? כי זה קל. יומיים חלפו, ו
מכבי יצאה למשחק חוץ קשה ברמת גן הרחוקה. כמו בכל משחק נגד קבוצה ערבית, גם בשבת קיבלתי תזכורת לכך שלא רק ביציע אני יושב, אלא גם בתוך עמי. ככל שגבר התסכול מהנעשה – או מהלא נעשה – על הדשא, הפנו בני עמי את מרירותם אל עבר קומץ האוהדים של סכנין. הקריאות בנוסח "מוחמד מת" ו"תנו לצה"ל לנצח ולזיין ת'ערבים" שהדהדו ביציע אכזבו אותי מאוד, אבל הקריאות שהכעיסו אותי באמת היו דווקא אלה הספורדיות, נטולות המלודיה והמקצב, כגון: "לך תכין לי קפה!" ו"יא מניאק, אפילו חשמל אין לך בבית".אני לא בטוח שהנערים שמאחורי הקריאות האלו ראויים להיחשב גזענים. ייתכן שלא שנאת ערבים הוציאה את לשונם המטונפת מפיהם, אלא בוז לערבים, לגלוג לערבים, זילות, התנשאות – בדיוק כמו ידידנו דן מרגלית. באופן מוזר למדי, אילו יציע שלם היה קורא "מוות לערבים" בעיניים יוקדות משנאה, כמו שנהוג בטדי, היה לי קל יותר להתמודד. יש לי פתרונות לכהניזם. אלא שזה דווקא המרגליתיזם שהופך אותי לחסר אונים.
