יש מוות שלא מתחיל ברגע שבו הלב מפסיק לפעום. הוא מתחיל לפני כן  – בעוני כפוי, באלימות גזענית פיזית ובמערכת שמדכאת ומפקירה את מי שרק מנסה לשרוד. ביום חמישי בערב, העובד ח'ליל אלרשק, אב לחמישה, נרצח במחסום שועפאט. היה זה מוות אכזרי ואיטי של איבוד דם.

ח'ליל היה אדם טוב שלא פגע באף אחד, אדם שהתמודד עם אתגרים שאף אדם אחר לא היה מצליח להתמודד איתם טוב יותר, ולאחרונה אף הצליח לחזור לעבוד ולהיאבק על כבודו וזכויותיו באופן מעורר השראה. אבל מותו של ח׳ליל אינו נקודתי. הוא תוצאה של מנגנון כפול: גזענות לא-ממסדית שריסקה את גופו ונפשו, וגזענות ממסדית שווידאה את הריגתו.

זה התחיל לפני חצי שנה בתקיפה סדיסטית של בריונים גזענים ששברו את צלעותיו ושיניו, והמשיך במערכת משפט שהסתפקה בעונש מקומם של עבודות שירות. ברור שאם התוקפים היו ערבים, הנפגע היה זוכה למעטפת תמיכה מלאה מהרשויות. ח'ליל, לעומת זאת, נותר מופקר לחסדי הציבור. התקיפה הזו התחרשה במסגרת מעגל אכזרי יותר: החיים תחת כיבוש. מה זה אומר לחיות במציאות כזו? זה אומר להתקיים בסכנה מתמדת. לדעת שגם כשתנועתך מותרת כל מקום במרחב הקרוב עלול להפוך ברגע אחד לזירת מותך.

האסון הזה מצביע על כישלונה של חשיבה הליברלית הרווחת. המאבק הליברלי נוהג לדרוש מאנשים "לחלץ את עצמם" מתוך העוני והדיכוי של הכיבוש על בסיס נרטיב אישי, סיפור מעורר השראה, בעקבות טוב הלב של הציבור. הרצח של ח'ליל מדגים שזו גישה מנותקת ומכשילה. סיפורים מרגשים אינם מפרקים אלימות מבנית ואנשים אינם יכולים להיחלץ מגזענות ממסדית רק כי "ניסו מספיק חזק".

כדי למנוע את הקורבן הבא, חייבים להפסיק להסתכל מהצד ולהציע סעד ושינוי על בסיס אינדיבידואלי, ראוי ואמיץ ככל שיהיה, אלא לאגד את העובדים. התאגדות עובדים אינה נועדה רק לשפר את השכר את תנאי העבודה, אלא לבנות כוח, גב ומעטפת הגנה ממשית במקום שבו המדינה והחברה מפקירות ומדכאות. ח'ליל נלחם על זכויותיו ועל זכויות אחרים, עשה מהלכים שניתן להגדירם בירוקרטיים, אבל היו אמיצים, פוליטיים ופורצי דרך. הזעם והתסכול על מותו חייבים להיתרגם מאבל למאבק – להפסיק לדרוש מהקורבנות להציל את עצמם, ולהתחיל לבנות את הכוח המאורגן שיחלץ אוכלוסיות שלמות מעוני וישנה את יחסי הכוח אל מול הכיבוש.

בלי עובדים, אין מרקם חיים מתפקד, ואם אין מרקם חיים אנושי לכל בני האנוש כאן, אז המרקם הזה ראוי לאתגר, באמצעות שביתות עיקשות ומהלכים מאוגדים. תפקידנו לא להסתכל מן הצד, אלא לדרוש אחריות ולהסיר דיכוי ולסייע ככל האפשר להתאגדות על בסיס תודעה מעמדית ומאבק. יהי זכרך מהפכה חבר.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/145109