עם פרוץ המלחמה באוקטובר 2023, נדחקה קפריסין משולי הסכסוך במזרח התיכון ישירות לתוך הקלחת. הבסיסים הבריטיים באי סיפקו תמיכה לפעילות הצבאית של ישראל וארצות הברית ברחבי האזור; רפובליקת קפריסין הרחיבה את שיתוף הפעולה הביטחוני שלה עם ארה"ב, ישראל, צרפת ויוון; וצפון קפריסין שולבה באופן עמוק עוד יותר בתשתית הצבאית של טורקיה. תקיפות המל"טים על האי במרס אשתקד חשפו את ההשלכות ההרסניות: קפריסין אינה יכולה עוד לארח את מכונת המלחמה האזורית ובו-בזמן להניח שהמלחמה עצמה תתנהל במקום אחר.

המיליטריזציה של קפריסין מוצגת לרוב כתגובה בלתי נמנעת לאיומים חיצוניים. אך קפריסין חשופה לאיומים לא רק משום שהיא שוכנת באזור מסוכן, אלא גם בגלל שהמשך חלוקת האי הפך אותו זמין עבור מעצמות חיצוניות מתחרות. השטחים הריבוניים הבריטיים, ההתלכדות של הרפובליקה עם האינטרסים הישראליים והשליטה הצבאית של טורקיה בצפון – הופכים את קפריסין למרחב ביטחוני מפוצל. החלוקה מקלה על המיליטריזציה וזו מעמיקה את החלוקה של האי.

מעגל הקסמים הואץ מאז קריסת סבב שיחות האיחוד האחרון ב-2017. אפילו הניסיונות האחרונים של האו"ם להחיות את המשא ומתן לא נשאו פרי. ניסיונות אלה מכפיפים את האיחוד מחדש לחישובים הצבאיים של מעצמות זרות, ומציבים את עתידה של קפריסין תחת חסותו של ארגון נאט"ו.

ההיגיון המעגלי מופץ על-ידי מומחי ביטחון, פוליטיקאים ופרשנים גיאופוליטיים, המתרגמים את האינטרסים של המעמדות השליטים לשפה של "כורח המציאות". לרבים מהם יש ידע מועט בלבד על אודות החברה בצפון האי הדוברת טורקית, אותה הם מסמנים כ"אחר": הם אינם דוברים את שפתה, כמעט שלא ביקרו בה ומפגשיהם עם תושביה מתרחשים בעיקר דרך נרטיבים רשמיים של איום. למרות זאת, הם מציעים בביטחון מוחלט מרשמי הרתעה, התחמשות ובריתות, המבוססים על מודלים פסבדו-מדעיים של תורת המשחקים ועל תחרות גיאופוליטית. בכך, ה"גיאופוליטיקה" חדלה מלהיות ניתוח של יחסי כוחות היסטוריים  והופכת כלי שמטרתו לנרמל אותם. סדרי העדיפויות של האליטות השליטות מוצגים כאילו נבעו באופן אוטומטי מהגיאוגרפיה עצמה, בעוד שאפשרויות פוליטיות חלופיות – פירוז, שיתוף פעולה וסולידריות אזורית – נדחות בביטול כ"נאיביות". שפתם של החזקים מופצת אפוא כמומחיות ניטרלית.

ה"ישראליזציה" של קפריסין כפרויקט מעמדי

מאז זכתה בעצמאותה בשנת 1960, המדינה הקפריסאית צמחה במתכונת פוסט-קולוניאלית שבירה ומוגבלת ביותר. התנועה האנטי-קולוניאלית הכילה בתוכה פוטנציאל עצום לשיתוף פעולה בין-קהילתי ולחיזוק השמאל, אך אפשרויות אלו נחלשו ודוכאו עם גאות הלאומיות היוונית-קפריסאית.

 בעקבות השלטון הקולוניאלי הבריטי (1960-1878) זכתה רפובליקת קפריסין בעצמאות תחת הסדרים חוקתיים שכללו שלוש מעצמות ערבות – בריטניה, יוון וטורקיה, בעוד בריטניה שמרה לעצמה 3% משטח האי כ"אזורי בסיס ריבוניים". קריסת הסדר החוקתי ב-1963, האלימות הבין-קהילתית בשנים 1974-1963, ההפיכה שארגנה החונטה הצבאית ביוון ביולי 1974 והפלישה הטורקית שבאה בעקבותיה – בצד מעשי ההרג ההמוניים, גירושן של שתי הקהילות וההכרזה המאוחרת יותר על מה שמכונה "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין" ב-1983 – קיבעו סדר כוחות לא שוויוני, השנוי במחלוקת בינלאומית.      

במדיניות החוץ של רפובליקת קפריסין חלה תפנית חדה מהאוריינטציה הפרו-פלסטינית וממדיניות אי-ההזדהות שאפיינו אותה בעשורים הקודמים. במהלך חמש עשרה השנים האחרונות, ובמיוחד תחת ממשלת אנסטיאדיס (2023-2013) וממשלת כריסטודולידיס המכהנת מאז 2023, קפריסין מציגה את עצמה כצומת אמין בארכיטקטורת הביטחון המזרח-תיכונית תחת ההגמוניה של ארצות הברית.

הדיאלוג האסטרטגי בין קפריסין לארה"ב שהושק ב-2024, מפת הדרכים הביטחונית הבילטרלית לשנים 2029-2024 והתרגילים הצבאיים התכופים יותר ויותר, מיסדו את הכיוון בשיתוף יוון וישראל. הבסיסים הבריטיים נותרו תשתית מבצעית חשובה, אך השינוי המשמעותי יותר בהשוואה לעבר הוא שהרפובליקה עצמה משווקת כיום באופן אקטיבי את נמליה, את המרחב האווירי שלה, את יכולות המודיעין שלה, את מיקומה הגיאוגרפי ואת אמינותה הפוליטית כ"נכס אסטרטגי".

שיתוף הפעולה הצבאי הוא רק חלק אחד מפרויקט זה. הוא קשור קשר הדוק לשדות הגז, לחיבור רשתות החשמל, לספנות, לטכנולוגיה, לתיירות, לנדל"ן ולתשתיות. חברות אנרגיה אמריקאיות משתתפות בפיתוח שדות גז בים; חיבור החשמל המוצע ליוון ולישראל מנוהל הן כמסדרון כלכלי והן כמסדרון גיאופוליטי; וחברות ואזרחים ישראלים בולטים יותר ויותר בתחומי הנדל"ן, המלונאות, הטכנולוגיה והשירותים.

גם בלי להתייחס לנזקים הסביבתיים והאקולוגיים של הפעילויות הללו, שיתופי הפעולה הביטחוניים, הדיפלומטיים והאנרגטיים, בצד צבירת הון פרטי, מחזקים זה את זה. ערכה של קפריסין עבור ישראל וארצות הברית מבסס ומחזק את מעמדן של האליטות היווניות-קפריסאיות, המסוגלות לתווך בעסקאות מקרקעין, ברישיונות, בחוזים, בשירותים ובנגישות פוליטית. אלה, בתורם, מתרגמים הזדמנויות מסחריות ואסטרטגיות למונח אחד: "אינטרס לאומי". ההבטחה היא שהתועלת הגיאופוליטית תניב השקעות, הגנה דיפלומטית והרתעה מפני טורקיה.

איחוד האי שנשכח

המחיר של הברית החדשה הוא שהביטחון מנותק כעת לחלוטין משאלת האיחוד מחדש. במקום לשאול כיצד יוכלו יוונים-קפריסאים וטורקים-קפריסאים לחלוק ריבונות ולאחד מחדש את האי במסגרת פדרציה דו-אזורית ודו-קהילתית – המודל שבו דנו שני הצדדים מאז שנות ה-70 – שואלות האליטות כיצד הרפובליקה יכולה להעלות את ערכה במאזן הכוחות האזורי האנטי-טורקי.

מערכת היחסים עם ישראל חושפת את הסתירות הללו בצורה הברורה ביותר. בעודה טוענת לניטרליות באמצעות הפעלת מסדרון הומניטרי ימי לעזה, העמיקה קפריסין בו-זמנית את שיתוף הפעולה הצבאי עם המדינה המבצעת את הרס עזה. בצד הידוק הקשרים הדיפלומטיים, רכשה מל"טי מעקב ישראליים ב-2019 ובדצמבר 2-24 החלה לקבל מערכת הגנה אווירית  מתוצרת  ישראל שנועדה  להשלים ואף להחליף את המערכות הרוסיות המיושנות. במקביל, הסרת אמברגו הנשק האמריקאי ארוך השנים פתחה בפניה גישה לציוד צבאי אמריקאי. רכש הנשק קושר אפוא את הרפובליקה בצורה הדוקה מתמיד לתעשיות הצבאיות הישראליות והאמריקאיות. מתקפת הכטב"מים האיראנית על קפריסין במרס 2026 המחישה את הסכנה הרחבה יותר: כאשר תשתית האי משתלבת במלחמה אזורית, הצהרות רשמיות בדבר ניטרליות קפריסאית אינן יכולות למנוע מהאי להיתפס כחלק משדה הקרב.

תפנית זו מתחוללת במסגרת עיצוב מחדש רחב יותר של האזור, שבו טורקיה וישראל ממוסגרות יותר ויותר כיריבות אסטרטגיות, בעוד קפריסין ממוקמת כמוצב צבאי קדמי בעימות המתפתח ביניהן. בשורש העניין טמונה שחיקת ההגמוניה האמריקאית, שהחלישה את הסדר האזורי שכפתה בעבר והעצימה את התחרות בין מדינות המבקשות למלא את הוואקום שנוצר.

מתוך מאמר שפורסם ב"דה בולט", קנדה

עוד בנושא: https://zoha.org.il/145645