מאת יהושע סימון

אם בשלהי המאה ה-19, ניתן היה לזהות שלושה אבות טיפוס של דמויות ספרותיות (למשל אצל דוסטוייבסקי) – השמרן, הליברל, המהפכן. הרי שהיום אנחנו נידונו לשתיים המוכרות – הליברל, השמרן – בתוספת שלישית: הביקורתי. המהפכן מת ובמקומו הופיע אוכל הנבלות הביקורתי. בתוך המערכת של הדמוקרטיה-הפרלמנטרית, הוא זה שמלטש את המושגים המתקדמים ביותר, כדי להוכיח שהפאשיזם הטכנוקרטי של ההון הוא הטוב בעולמות. במערכת זו ניכר, כי "המצביעים" עומדים מן הצד בעוד הפוליטיקה עובדת. כמו 11,000 הניצבים שנשכרו להתהלך בהיכלות נתב"ג 2000 לקראת פתיחתו (ונספרו על ידי שר האוצר דאז, נתניהו, בנתוני האבטלה כמועסקים חדשים בשוק העבודה – הוכחה מבחינתו ללהצלחת תוכנית ההרס הכלכלי שלו). בשיטה זו אנחנו "צופים בפעולה".

נועם חומסקי כותב בתעמולה והתודעה הציבורית (2001): "מעמד האינטלקטואלים נחשב כה מאומן וכה שטוף-מוח שאינו זקוק להצלפות השוט. הם בסך הכל מגיבים באופן ספונטני בדרכים המשרתות את האינטרסים של הכוח החיצוני, מבלי דעת, וחושבים שהם נוהגים בהגינות ובמסירות". אם כן, ביקורתי כך מסתבר, הוא היום מילה אחרת ללא-מהפכני.

את המשבר הכלכלי, כפי שהוא מכונה בעיתונות הכסף, חווה כל שכיר, כל הזמן – זה לא התחיל אצלנו בליהמן ברדרז וגם לא בבר סטרנס. זהו אופיה הפשוט של מלחמת המעמדות. עם התפוררות ההיגיון הכלכלי של הפאשיזם הטכנוקרטי של ההון, ולצד מאבק בפאשיזם הגלוי והבוטה, יש לנו הזדמנות להגדיר מחדש את האופק של המאבק. לא כתגובה התנייתית – אלא כדרישה לעולם אחר.

עלינו לחזור ולבחון את המושגים הבסיסיים, שמנווטים את עולמנו, והרי אנחנו מתנהלים בתוך עולם של שלילה: רכוש פרטי, אבן היסוד של הציביליזציה השוקעת הזאת, הוא שלילה. הוא לא "יש" שאותו נדרוש לבטל. הרכוש הפרטי הוא עצמו הביטול – ההגדרה הראשונית והבסיסית של מה שהוא "שלי" היא היותו "לא של אף אחד אחר" (עוד לפני שהוא "שלי").

אנחנו נבקש לעבור אל העולם של החיוב, שהוא מעבר לרכוש הפרטי. דבר דומה נמצא בבסיס הגדרת ה"אני" – זה נקרא בציביליזציה של הרכוש הפרטי "אינ-דיבידואל", זאת אומרת "בלתי-ניתן-לחיתוך". זאת אומרת, שוב שלילה – הפעם ההפיכה לבלתי-חתיך (ואני הרי תמיד יותר – הגעתי משניים: אמא ואבא). והכוונה כאן איננה לשבר, לאטום מנותק – להיפך, לחתיך. כמו שאומר תום ג'ואוד בנאום הפרידה המפורסם שלו מאימו בענבי זעם של ג'ון סטיינבק (1939): "…אפשר שזה כמו שקייסי היה אומר כי אדם אין לו נשמה משלו כי אם פירור של נשמה אחת גדולה – ואז – […] אז אני אהיה בכל מקום סביב בחשיכה. אני אהיה בכּל – כל מקום שתביטי לשם. כל מקום שתהיה תגרה, כדי שאנשים רעבים יקבלו לחם, שם אני אהיה. כל מקום שיהיה מאבטח מכה אדם, שם אני אהיה…"

לכן אולי יותר מכל אנו נדרשים עתה לניסוח מחדש של מהו המהפכני – צ'.א. רוּתנברג (1927-1882), מייסד המפלגה הקומוניסטית האמריקאית, אמר: "האחריות שלנו כמהפכנים היא להציל את מה שעוד ניתן להציל; אנחנו 'השמרנים' האמיתיים".

הרגע הזה הוא הזדמנות להמציא את הכל מחדש. זה הזמן להפוך מ"צופים בפעולה" למשתתפים.