היעדר ההתארגנות בתקשורת בדור האחרון גרם לתופעות שונות של ניצול בתחום העיתונות, כגון אי הקפדה על שעות עבודה ומנוחה ועל תשלום תמורת שעות נוספות, או העסקת "פרי–לאנסרים" פיקטיביים – עובדים המועסקים במקום העבודה בשעות עבודה קבועות, אך רשומים כ"פרי לאנסרים", וכך נגזלות מהם הפרשות מעביד שונות, הזכות לפיצויים ושאר זכויות העובדים. כמו כן, לא קודמו עובדים במשך שנים ארוכות.
כמו בשאר הענפים, גם בקרב עובדי מערכות העיתונים חלה התפכחות הדרגתית מתפיסות הניאו–ליברליזם. ב-2007 הוקם ועד פעיל במערכת "הארץ–דה מרקר". אך הוועד החדש ב"הארץ" נותר במשך שנים אחדות תופעה חריגה בענף.
דרור פויר בכנס ארגון העיתונאים שנערך בקולנוע לב בדיזנגוף סנטר בינואר 2012 (צילום: ארגון העיתונאים)
הקפיצה הגדולה שעשו העיתונאים בישראל ב-2012 נבעה משני גורמים מידיים: המחאה החברתית הגדולה ומדיניות ממשלת הימין שקידמה יוזמות חקיקה שונות ברוח השתקת ביקורת ופגיעה בחופש הביטוי. בעיצומה של המחאה, נערך באחד האוהלים בשדרות רוטשילד דיון על מצב עובדי העיתונות. רוב המשתתפים, מהענף ומחוצה לו, הביעו תקווה לתחייתה של העבודה המאורגנת בתקשורת. בד בבד נערך בנובמבר 2011 בסינמטק תל אביב כנס גדול של עיתונאים נגד כוונת הממשלה להחמיר באופן חסר פרופורציה את דיני לשון הרע, באופן שכל פוליטיקאי יוכל לתבוע כל עיתונאי אשר הפנה כלפיו ביקורת כלשהי.
הדוברים בכנס, חלקם מהבכירים ומהידועים בעיתונאי ישראל, דיברו גבוהה גבוהה על חשיבות חופש העיתונות, ולא מעט נוכחים שמו לב שאין התייחסות בדבריהם לשכרם ולתנאי העסקתם, ולכך שבחופש הביטוי ובשאר הזכויות של עיתונאי ישראל פוגעים לא רק הממשלה אלא גם המעבידים. הדובר היחיד שהתייחס להיבט זה בהרחבה היה דרור פויר.
עד מהרה חברו לפויר יאיר טרצ'יצקי, מפעילי הוועד החלוצי של "הארץ" שהפך בינתיים עיתונאי עצמאי ("פרי לאנסר"); עינת פישביין, שהייתה ידועה ככתבת חברתית מיליטנטית עוד משנות ה-90 ואחרים, במטרה להקים איגוד מקצועי ענפי חדש.
בינואר 2012 נערך כנס היסוד של ארגון העיתונאים, אשר ראה עצמו כמייצג הענפי הארצי של כל עובדי מערכות העיתונים – כתבים, צלמים, מגיהים, מעצבים גרפיים ועוד – אם כי לא את עובדי המִנהלה בכלי התקשורת (ולא תמיד הגבול בין שתי הקטגוריות מוגדר ומוסכם לחלוטין). מלכתחילה לא דובר רק לגבי עובדים בעיתונות הכתובה, אלא בכל כלֵי התקשורת – עיתונים מודפסים, ערוצי רדיו וטלוויזיה וכן אתרי אינטרנט המעניקים שירות תקשורתי–עיתונאי.
המחלוקת הבולטת ביותר בכנס היסוד ובכנסים שהתקיימו אחריו הייתה שאלת ההשתייכות הכלל–ארצית. רבים מהמצטרפים הכירו בחשיבותה של העבודה המאורגנת אך נרתעו מכל קשר להסתדרות. היו שביקרו את ההסתדרות מנקודת מבט שמאלית, אך היו שסברו דווקא שהיא מיליטנטית מדי וחששו שהשתייכות להסתדרות תיאלץ אותם להשתתף בשביתות ארציות. היו ש"שילבו" ביקורת "משמאל" ומ"ימין" והושפעו מדמוניזציה גורפת של ההסתדרות לאורך שנות ה-90.
ההנהגה עמדה על הקמת איגוד מקצועי במסגרת ההסתדרות הכללית, כי ראתה בה את הגוף שיכול להעניק לארגון את הגב החזק ביותר מבחינה ארגונית וכלכלית, תוך מתן אוטונומיה מירבית לארגון וכזו שתעוגן בתקנונו.
מיום שהוכרז על הקמת הארגון, קמו ועדים מקומיים במקומות עבודה שונים. סכסוך העבודה הראשון שבו היה מעורב הארגון, היה בערוץ 10, שם קשיים כלכליים חברו יחד לאיומים פוליטיים עקב עמדות ביקורתיות שהובעו בערוץ. הודות למאבק העובדים ניצל הערוץ ומשדר עד היום. כצפוי, חלק מניסיונות ההתאגדות נתקלו בצעדי איום ודיכוי מצד המעבידים, לעתים בסיוע עובדים בכירים. עוד בימיו הראשונים נאלץ הארגון לעמוד לצדם של עובדים כתני גולדשטיין מוואלה וחגי מטר ממעריב, שפוטרו עקב ניסיונם לאגד עובדים. שניהם זכו בתביעות בבית הדין לעבודה. מאז הקמת הארגון נחתמו שלושה הסכמים קיבוציים – ב"ידיעות אחרונות", ב"גלובס" ובערוץ 10.
עובדי "הארץ" ו"דה מרקר" שהקימו את הוועד הראשון בענף בעידן זה, הצטרפו אף הם לשורות ארגון העיתונאים, וזאת לאחר כמה שנים שבהן השתייכו ל"אגודת העיתונאים" הוותיקה (בית סוקולוב).
עד עתה הנהיגו את הארגון יושב הראש טרצ'יצקי שנבחר ישירות בכנס היסוד, ומזכירות שהורכבה בעצם ממי שהיה מעוניין בכך, וכמו כן הועסקו בשכר כמה פעילות שטח בלתי נלאות. לאחר שהורגש שהארגון עבר בהצלחה את שלב גיבושו, הוחלט לערוך בחירות. מעמדו האוטונומי של הארגון בתוך ההסתדרות הקנה לו את הזכות לקבוע בעצמו את שיטת הבחירות. המזכירות הזמנית גיבשה שיטה ייחודית, שבה ייבחרו 100 חברי ועידה בבחירות כלליות תוך הבטחות ייצוג רבות – 30 אחוז לפחות לנשים; נציג אחד לפחות לפרי–לאנסרים, לכלי תקשורת מצפון הארץ ומדרום הארץ וכן לכלי תקשורת ערביים, חרדיים ודתיים–ציוניים.
לתפקיד יושב ראש הארגון נקבעה בחירה ישירה. אף שהארגון מנה ערב הבחירות כ-3,000 חברים מיותר מ-20 מקומות עבודה, רק כ-800 מהם היו בעלי זכות בחירה, כי על פי מדיניותה החדשה של ההסתדרות עובד יכול להירשם כחבר ארגון בלי לשלם דמי חבר חודשיים כל עוד לא הושג עבורו הסכם קיבוצי, אך זכות הבחירה ניתנה רק לחברי ארגון ששילמו דמי חבר חודשיים להסתדרות.
הביקורת העיקרית שלי ושל מועמדים אחרים כלפי ההנהגה היא חששהּ לנקוט עמדה מפורשת בנושאים הנחשבים "פוליטיים", ובעיקר – הימנעותה מהתנגדות מפורשת ומוצהרת למעצרים מינהליים בכלל, ולמעצרים מינהליים של עיתונאים בפרט, שמבצעים שלטונות הכיבוש בגדה המערבית.
בימים אלה נתון במעצר מינהלי העיתונאי הפלסטיני עומר נזאל מרמאללה, שהוא גם חבר בהנהגת אחד מאיגודי העיתונאים הפלסטינים בגדה המערבית. ארגוני עיתונאים מכל רחבי העולם גינו את המעצר וקוראים לשחרורו.
בהתמודדותי בבחירות הצהרתי במפורש שעל ארגון העיתונאים הישראלי להצטרף לקריאה זו. אני וחברי ועידה נוספים שנבחרו אף הם יפעלו לשינוי במדיניות הארגון ברוח זו.
במשך רוב מערכת הבחירות התנהל ויכוח בין המועמדים ליושב ראש הארגון –טרצ'יצקי וחיים הר זהב – שהיה אישי בעיקרו, ונסב על כריזמה, התאמה מקצועית לתפקיד וכו'.
דווקא בליל הבחירות, שהתקיימו ב-19 ביולי 2016, נוצרה מעין מחלוקת עקרונית, שכן באותו לילה נמסרה ההודעה הדרמטית בדבר דחיית הקמתו של תאגיד השידור החדש וסגירת רשות השידור. הנהגת הארגון מחתה בפני יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן על כך שלא התייעץ עם הארגון על צעד זה ו"סגר" את הדחייה בפגישה חשאית עם נתניהו. אולם היו שלא הסתפקו בביקורת זו, וראו בה הזדמנות לחדש את הוויכוח על עצם ההשתייכות להסתדרות. הקולות הביקורתיים כלפי ההסתדרות הצביעו לחיים הר זהב אף שלא הצהיר במפורש על כוונתו להתנתק מארגון העובדים, שכן הבחירה להתאגד בהסתדרות הכללית זוהתה יותר מכול עם ההנהגה הקיימת ועם יושב הראש טרצ'יצקי. אפשר לומר שהיבחרו של טרצ'יצקי כיושב ראש ברוב ניכר מעידה על אמון בפעילותו ובקו מדיניות חשוב זה.
כעת אנו ממתינים לכינוס הוועידה, שתבחר מזכירות בת כ-20 חברים, בתקווה שענף העיתונות ימשיך בתנופת התאגדותו האדירה, שעד מהרה ייחתמו הסכמים קיבוציים בכל כלי התקשורת, ושהעיתונאים בישראל ייטלו חלק במערכה המעמדית הכוללת במדינת ישראל.
יובל הלפרין
יובל הלפרין הוא חבר ועידת ארגון העיתונאים,
