מאת נועם יורן
הקזינו של מפעל הפיס הוא מקום עצוב. וזה הדבר היחיד שאפשר לומר לזכותו: לפחות הוא עדיין לא למד להסוות את העליבות והזוהמה המוסרית מתחת לאורות מנצנצים. הוא עדיין חבוי. נתקלתי בו במקרה ברחוב מרכזי בתל אביב. הכנסתי את הראש לפתח חנות שחשבתי שהכרתי. איש שבדיוק יצא מתוך חלל פנימי מוסתר אמר לי: "לא כדאי לך להיכנס". הוא טען את כרטיס המשחק שלו בעוד כסף אצל הקופאי וחזר פנימה. מובן שנכנסתי אחריו. החלל הפנימי הדחוס היה מלא במכונות משחק אלקטרוניות גדולות: מכונות כאלה שאפשר להפסיד בהן כסף במהירות רבה יותר מאשר בכל צורת הימורים אחרת של מפעל הפיס (מכל "משחק" כמו שאומרת לשון הפרסום הנקייה והמבחילה של מפעל הפיס). גבר צעיר שישב ליד אחת מהן אמר לאותו איש שבדיוק נכנס חזרה: "הורדתי כאן משכורת". כשהשני שאל כמה, הוא פירט: "ארבעת אלפים".
העובדה, שמפעל הפיס מפעיל – בשקט אמנם – עשרות בתי קזינו כאלה, היא סימפטום חשוב של התודעה הישראלית היום. מפעל הפיס, צריך לזכור, הוקם מתוך אמונה שהימורים הם דבר רע. הוא הוקם כאמצעי בקרה על הימורים, כשסתום לחץ שמאפשר הימורים ברמה סבירה. אז למה המוסד הזה, שבאמת היה פעם מפעל חביב, מפעיל היום בתי קזינו שאפשר להוריד בהם משכורת בערב? מפני שהוא יכול. כלומר מפני שהוא יכול לעשות המון כסף, ובישראל היום אי אפשר לסרב לאפשרות הזאת. העובדה שהכסף הזה הוא חסר בעלים רק הופכת אותו למובהק יותר. הכסף חייב לגדול. לא יעלה על הדעת שגוף כלשהו יסרב לאפשרות להכניס עוד כסף. הכסף הוא ציווי מוסרי. המציאות של הכסף היא המציאות המוחשית ביותר שיש. הוא מציאותי יותר מאתנו.
כך מסביר מפעל הפיס את המוסד החדש באתר האינטרנט שלו: "מערכות המשחק האלקטרוניות הן ההתפתחות הטבעית של משחקי הנייר אל אמצעי המולטימדיה החדשים". שימו לב: בלשון הנקייה-המטונפת הזאת עוד אפשר לזהות איזו תחושת אשמה או מודעות לחטא. מישהו עדיין מרגיש שצריך להסביר משהו. אבל בהתנצלות, כמו תמיד, שומעים גם את האמת: זאת התפתחות טבעית. אי- אפשר למנוע את זה. משמע: אי אפשר לסרב לציווי של הכסף. אפשר לעשות כאן המון כסף, אז מובן שאי-אפשר לסרב. (אותה התחסדות, אגב, מקופלת בסיסמה החדשה שמלווה את הקזינו: "משחקים באחריות!". איזו ציניות מחליאה: הרי מתוך רגש אחריות טהור הפקידו את בתי הקזינו בידי זכיינים, שנגד עיניהם, כידוע, עומדת רק האחריות לקהילה ומניעת התמכרות של מהמרים).
איך כל זה עובר בשקט? איך לא נשמעת שום מחאה? השערה: אולי זה משום שמפעל הפיס תומך בכל כך הרבה מטרות טובות, כלומר מטרות שהמדינה השתחררה מהן – אמנות, תרבות לעם, חינוך, ספורט. אולי אנשי שמאל, המועמדים הטבעיים להעלאת קול המחאה, מהססים להשמיע קול נגד מוסד שתומך באמנים, בסופרים וביוצרים.
אבל על ההיסוס הזה צריך להשיב תשובה ברורה: כסף שמגיע ממקור כזה, מגוף שסוחט הכנסות גם ממכורים להימורים, לא יכול להיות לטובה. כסף כזה סופו שיעצב גם את התרבות שהוא מממן. אין שום אפשרות אחרת. סופו שיעצב תרבות צייתנית ועיוורת כמו הארגון שאסף אותו (חישבו על פרס ספיר לספרות: ממתי מחלקים כך פרסים לסופרים, בשידור חי, כמו בטקס האוסקר? אבל מפעל הפיס קרא, אז הם באים ומחכים להודעה על הזוכה, כאילו היו שחקני טלוויזיה או בדרנים. לסופר הבא שיקבל את הפרס: זכור שאיזה איש אולי הוריד בערב אחד את המשכורת שלו בשבילך).
ואולי ההשפעה הזאת כבר בעיצומה. בתי ספר בארץ מתגאים היום בשלט המשפיל "בזכות הפיס" (הרי הפיס דורש פרסומת, ואיזה מנהל או ראש עיר יוותר על כסף בשביל עיקרון מטופש?). העובדה שבתי ספר לא מתביישים בזה מעידה, שהסיסמה של מפעל הפיס כבר נכונה: "אם לילדים שלך יש בית ספר חדש, תסתכל טוב, זה כנראה בזכות הפיס". כלומר, אם הילדים שלנו עוד זוכים לחינוך הגון – זה רק עניין של מזל ושל חסד.
