ב-4 במאי דחה שופט בית המשפט העליון נעם סולברג בקשה לצו ביניים שיקפיא את מימוש צווי ההריסה שהוצאו נגד בתים בכפר הפלסטיני ח'ירבת סוסיא בדרום הר חברון. התושבים ביקשו את הצו במסגרת עתירתם נגד החלטת המינהל האזרחי לדחות תכנית מתאר שהכינו לכפר. בעתירה טענו תושבי ח'ירבת סוסיא, כי תכניתם נפסלה מנימוקים לא ענייניים, תוך הצבת סטנדרט כפול בתכנון ואפליה בוטה נגד האוכלוסייה הפלסטינית.
בשנת 1986 הוכרז שטח הכפר כאתר ארכיאולוגי, אדמותיו הופקעו ותושביו גורשו. לאחר הגירוש, הקימו המתנחלים מאחז על אדמות הכפר, ואילו התושבים הפלסטינים נאלצו לעבור להתגורר בחלקותיהם החקלאיות הסמוכות. כעת, גם משם מנסים לגרשם גם מחלקותיהם, כדי להרחיב את ההתנחלות.
המשמעות של החלטת השופט סולברג היא שהמינהל האזרחי יכול להרוס בכל רגע את כל בתי הכפר. תושבי ח'ירבת סוסיא שמספרם נע בין 250 ל-350, בהתאם לעונות השנה, ייוותרו ללא קורת גג בתנאי המדבר הקשים. משמעות פעולה כזו היא גירושם מאדמתם – צעד אכזרי ולא חוקי.
מתנחלי האזור השתלטו כבר על קרוב ל-3,000 דונם של תושבי הכפר. על סמך ניסיון העבר, ניתן להניח שאם יצליחו השלטונות לגרש את תושבי ח'ירבת סוסיא ממקום מגוריהם הנוכחי, ישתלטו המתנחלים גם על שטחים אלה, או שהרשויות הישראליות ישתלטו עליהם ויקצו אותם למתנחלים.
יחסן של רשויות המדינה לח'ירבת סוסיא ולתושביו מדגים כיצד הן מנצלות את כוחן בתחום התכנון כדי למנוע מהפלסטינים בשטח C לבנות ולהתפתח בהתאם לצרכיהם: רוב הפלסטינים בשטח זה חיים בכפרים שהרשויות הישראליות מסרבות לתכנן ולחבר לתשתיות, וזאת בתואנות שונות. כאשר בלית ברירה בונים תושבי הקהילה את בתיהם ללא היתר, הם נאלצים לחיות תחת איום מתמיד שבתיהם ייהרסו ושהם יגורשו מהמקום. מאחורי התנהלות זו של הרשויות הישראליות עומדת השאיפה, עליה הצהירו גורמים רשמיים בהזדמנויות שונות, להשתלט על שטחים אלה כדי ליצור נסיבות שיקלו על סיפוחם לישראל במסגרת הסדר הקבע ועד אז – לספחם הלכה–למעשה.
מדיניות זו של הרשויות הישראליות מנוגדת לחובתן לדאוג לצרכיהם של התושבים בשטח הכבוש, ומהווה הפרה חמורה של האיסור במשפט ההומניטארי הבינלאומי בדבר העברה בכפייה של תושבים החיים בשטח כבוש.
ההתעמרות השלטונית בתושבי ח'ירבת סוסיא היא ארוכת שנים: הצבא והמינהל האזרחי גירשו כמה פעמים את התושבים מבתיהם, בהם שכנו לפני שישראל כבשה את הגדה המערבית. המינהל האזרחי הוא הגוף המופקד על ניהול כל תחומי החיים האזרחיים בשטחי C, לכאורה "לרווחתה ולטובתה של האוכלוסייה". במקום זאת, הוא מפעיל את מנגנוני התכנון שלו, שפלסטינים כלל אינם מיוצגים בהם, כדי למנוע מן התושבים לקדם פתרונות שיענו על צורכיהם. כתוצאה מכך, התושבים אינם יכולים לבנות את בתיהם כחוק או להתחבר לרשתות חשמל ומים.
הרשויות גם נמנעות באופן שיטתי מלהגן על תושבי הכפר מפני מתנחלים התוקפים אותם ואת רכושם, ומטילות הגבלות על תנועת תושבי הכפר לעיר המחוז שלהם, יטא.
במהלך השנים הגישו תושבי ח'ירבת סוסיא כמה עתירות לבג"ץ בדרישה שבתיהם לא ייהרסו ושיתאפשר להם לבנות במקום כחוק. אולם, שוב ושוב העדיפו השופטים להיצמד לטיעונים פורמאליים, וסירבו לחייב את הרשויות למלא את חובתן, ובכלל זה הכנת תכנית מתאר לכפר והימנעות מהריסת בתי התושבים, במטרה לאפשר להם להמשיך ולחיות במקום בתנאים סבירים.
הפגיעה בתושבים הפלסטינים – שבשונה מהמתנחלים נחשבים לתושבים "מוגנים" על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי – בולטת במיוחד על רקע תמיכתן וסיוען של הרשויות בבניית התנחלויות באזור ובהרחבתן, גם כשאלה מוקמות אפילו בניגוד לחוק הישראלי.
