"הקליינט שלי אומר לי: 'אל תבוא, כי בכל פעם שאתה בא אונסים אותי'" — זה בדיוק המשפט שאמר לי עורך הדין בן מרמרלי, שמייצג אסירים פלסטינים ״ביטחוניים״ הכלואים בבתי כלא ישראליים, במהלך ראיון שערכתי איתו ביום חמישי, 13 בנובמבר. באותו ראיון מרמרלי אמר לי: "ידעתי על האונס לפני שהקליינט שלי סיפר לי. ראיתי בבית הכלא אסירים הולכים בצורה מאוד מוזרה ומיד ידעתי שמשהו לא בסדר קורה. אבל גם ראיתי במו עיניי את הסימנים לאונס ולאלימות״.

אונס של אסירים פלסטינים בידי סוהרים בבתי הכלא הישראליים אינו עניין חדש, אבל זוכה בחשיפה ובהכרה משני טעמים עיקריים. ראשית, הקורבנות הפלסטינים שוברים את מחסום השתיקה והבושה ומעזים לדבר על העינויים ועל האונס. שנית, ארגוני זכויות אדם רבים כמו המרכז הפלסטיני לזכויות אדם אוספים עדויות, מתעדים את האלימות המינית וממסגרים אותה בהקשר הרחב של רצח העם בעזה. בחרתי לראיין את עורך הדין מרמרלי, כדי לספק לקוראים עדות ממקור ראשון לגבי מערכת שירות בתי הסוהר הישראלית — אותה מערכת המוציאה לפועל את מדיניות העינויים והאונס המבוצעת בשיטתיות בשנים האחרונות.

מדיניות מאורגנת ומודעת

דו״ח המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, המבוסס על מאה עדויות של פלסטינים מרצועת עזה שהיו אסירים, חושף מדיניות שיטתית ומתמשכת של מעצרים המוניים, עינויים ואלימות מינית קיצונית בבתי כלא ובמחנות מעצר ישראליים מאז אוקטובר 2023. לפי הדו״ח, גברים, נשים וקטינים הוחזקו ללא כתב אישום וללא קשר עם העולם החיצון, הועברו בין מתקנים שונים, וסבלו מדפוסים חוזרים ונשנים של עינויים פיסיים ונפשיים, אונס ותקיפה מינית, השפלה מכוונת ותנאי מעצר בלתי אנושיים רק בשל זהותם הפלסטינית. אחת העדויות היא של אישה בת 42 שנאנסה שוב ושוב בידי חיילים במהלך מעצרה, הופשטה וצולמה בעירום, והושארה אזוקה ומדממת שעות ארוכות, בעוד הסוהרים צוחקים ומאיימים לפרסם את תיעודה. ממצאי הדו״ח קובעים כי אין מדובר בחריגות נקודתיות אלא במדיניות מאורגנת ומודעת, וכי המעשים לא רק הולמים את ההגדרה עינויים לפי המשפט הבינלאומי, אלא כוללים גם יסודות של רצח עם — גרימת נזק גופני ונפשי חמור ויצירת תנאים שמטרתם השמדה פיסית, מלאה או חלקית, של האוכלוסייה הפלסטינית בעזה.

לדבריו של עו"ד מרמרלי, האונס השיטתי באמצעות מוט נעשה נפוץ יותר לאחר שבן גביר נכנס ללשכת השר לביטחון לאומי. כשאני שואלת את מרמרלי מה הסיבה לכך, הוא עונה:  "אני לא יודע, אבל שמעתי שמועות. שמעתי שיש הוראה מלמעלה להתעלל באסירים ביטחוניים פלסטיניים". אך התופעה רחבה יותר. "בן־גביריזציה" של השב״ס אינה גחמה אישית, אלא תהליך שיטתי שחלחל לכל שירות בתי הסוהר, מהצמרת ועד לשכבת הסוהרים בשטח. כוחנות הייתה למדיניות, גזענות הייתה לשגרה, והפרת זכויות אסירים, בעיקר פלסטינים, היא עניין שבנוהל. לדברי מרמרלי, בביקוריו בבית הכלא הבחין שהטלוויזיה פתוחה תמיד על ערוץ 14. כשזה המצב, לא צריך להתפלא שהשיח הרעיל מחלחל והופך שפת התנהלות: אונס, השפלה ואלימות מינית כבר אינם חריגים אלא תוצר ישיר של מערכת שהותאמה פוליטית למטרות נקמה ולא לניהול כליאה. השב״ס לא ״התקלקל״; חלה בו התאמה פוליטית המכשירה את הבלתי-נסבל ומנרמלת את הבלתי-אנושי.

לפי מרמרלי, מעשי האונס מתוזמנים בדיוק לאחר ביקוריהם של עורכי הדין של האסירים הפלסטיניים. בעבר, לתיאום ביקור קצר של עורך דין אצל אסיר ביטחוני שהוא מייצג נדרשו שלושה חודשים לפחות. בשנה האחרונה, זמן התיאום הנדרש התקצר בדרך פלא לשבוע. אך עם שיפור זה עולה תדירות האונס של אסירים המתעקשים להיפגש עם עורכי דינם. כך, הופך שב״ס את גופם של האסירים הפלסטיניים לכלי לחץ על מנת להצר את צעדיהם של עורכי הדין ולמנוע את הגעתם לבתי הכלא. מטרתו העיקרית של המהלך – לנתק את האסירים הפלסטיניים מכל קשר עם העולם החיצון, ולאלץ אותם לוותר על ייצוג משפטי.

מרמרלי סבור כי לא מדובר במקרה פרטי של התעללות בידי סוהר יחיד, אלא במעשים בהם לוקחים חלק סוהרים רבים. לדבריו, "אם אונס מהסוג הזה קורה כמעט כל שבוע, בתזמון מדויק עם ביקוריהם של עורכי הדין, אז מן הסתם הסבירות שמספר המעורבים בביצוע עבירות אלה גבוה מאוד. הרי זה לא יכול להיות שזה אותו סוהר כל שבוע".

גיבוי פוליטי

דברים חמורים מסוג זה אינם יכולים להתרחש ללא גיבוי פוליטי, מערכתי ומשפטי. לדברי מרמרלי, גם בתי המשפט הישראליים משתפים פעולה באופן מלא עם מדיניות העינויים והאלימות המינית בבתי הכלא: "אני מגיש עתירה אחרי עתירה, אבל עתירות אלה נתקלות בהתעלמות מוחלטת מצד בתי המשפט הישראליים. במקרה של הקליינט שלי, בית המשפט המחוזי סירב בכלל לדון בטענות לעינויים״.

בדיקה קצרה מגלה כי העתירה היחידה בנושא האסירים הפלסטיניים שנידונה בבג"ץ מאז תחילת המלחמה עסקה בכלל בסוגיית האוכל: עתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח בשנת 2024. זו דרשה הגדלה משמעותית של אספקת המזון לאסירים הפלסטיניים שחיים שנים רבות בתנאים לא-אנושיים – לעיתים על כוס אורז אחת ליום. פסיקת בג״ץ אמנם חייבה את שב״ס לספק מזון בסיסי לאסירים ביטחוניים, אך נחשבת פסיקה חלשה ומצומצמת: היא נתקבלה ברוב דחוק של שני שופטים מול אחד, ונוסחה כהוראה כללית בלבד – בלי קביעת ליקויים מחייבים, בלי הוראה לתיקון מידי ובלי פירוט אמצעים ברורים ליישום. במקום לקבוע שהתנאים פוגעים בזכויות האסירים ולחייב את שב"ס בהוראות קונקרטיות, בג״ץ הסתפק בהצהרה עקרונית על חובת המדינה להבטיח לכלואים תנאי קיום בסיסיים. זו פסיקה שמציבה גבול משפטי ״על הנייר״ בלבד, אך אינה משנה בפועל את מדיניות ההחמרה של בן גביר ואינה מחייבת שיפור ממשי בתנאי הכליאה.

יתר על כן, ההחלטה הסלקטיבית של בג״ץ לדון בסוגיית האוכל ולהתעלם מאלימות מינית ומעינויים מעידה לא רק על חוסר עניין בזכויות האסירים, אלא על מדיניות שיטתית שמטרתה לשמר את מנגנון הדיכוי. במקום לדון בדיווחים, בתיעודים ובעדויות הקשות, מאשר בג״ץ שורה של מגבלות אבסורדיות על עורכי הדין, כולל התערבות בפרטים אישיים ושרירותיים שאינם רלוונטיים כלל לייצוג המשפטי.

לדבריו של מרמרלי, הרדיפה אינה תיאורטית. מאחר שרק ללשכת עורכי הדין יש סמכות לשלול מעורך דין רישיון, במקרה שלו, שירות בתי הסוהר הוא זה שהגיש ללשכה תלונה נגדו. מרמרלי משתף אותי בתחושותיו ואומר שהוא פוחד מאוד, כי המדינה – כולל מערכת המשפט – מציגה את עורכי הדין של האסירים כאויבי העם, וטופלת עליהם אשמות של הסתה וניסיון לפגוע בביטחון המדינה בעת משבר.

תופעת האונס אינה חדשה, וגם המערכת שמגבה ומאפשרת עינויים ואונס בבתי הכלא הישראליים אינה חדשה. אך מאז אוקטובר 2023 היא יעילה יותר, אלימה יותר ומאוחדת סביב מטרה אחת: לשרת את משטר האפרטהייד הישראלי. לשם כך ניתנת לסוהרים יד חופשית לעשות ככל העולה על רוחם. דבר נוסף שהשתנה בשנתיים האחרונות הוא שבג״ץ יודע בדיוק מה מתרחש במחשכי בתי הכלא אך בוחר באופן מודע לאטום את אוזניו לזעקות האסירים הפלסטיניים. במובן זה, הוא מנרמל את האלימות המינית ברמה המשפטית ונותן אור ירוק לשב״ס להמשיך במעלליו. בג״ץ מוכן להקצות לאסירים הפלסטיניים יותר אוכל – אך רק כדי להחזיק אותם בחיים, כדי שהמערכת תוכל להמשיך לענותם. בג״ץ ליברלי דיו כדי להשאיר את האסירים בחיים, אך אדיש לחלוטין לאיכות החיים ולזוועות שמתרחשות יום־יום בבתי הכלא הישראליים.