בארגנטינה גילו שאפשר לנהל מפעל מצליח בלי בוסים

נכתב על ידי עידן רינג ופורסם בבלוג "רדיו בבילון".

המשבר הכלכלי החריף שהכה בשווקי העולם בשנה האחרונה גרם לסגירתם של מפעלים רבים ולפיטורי המוני פועלים ועובדים. התקשורת הכלכלית מתמקדת דווקא בבנקאים ובעובדי ההיי-טק שנאלצו לרדת מהאולימפוס, אך הקורבנות האמיתייםגם כאן בישראל – היו פועלים רבים, חלקם בגיל מתקדם, אשר נאלצו לראות את המפעל בו עבדו עשרות שנים סוגר את שעריו או מועבר לסין, שם עלות הייצור נמוכה יותר. אך אם יש מקום אחד בעולם בו הפועלים והעובדים הפשוטים היו ערוכים להתמודד עם המשבר הנוכחי, הרי שמדובר בארגנטינה, וסיפורו של מפעל הקרמיקה זאנון הוא דוגמה טובה לכך.  
 
המשבר הכלכלי הגדול שהכה את ארגנטינה ב-2001 וריסק את השוק ואת המטבע המקומי הצית גל של פעולה פרולטרית יוצאת דופן, במדינה בעלת מסורת ארוכה של איגודי עובדים. עובדים של עשרות בתי עסק לקחו את החוק לידיהם והשתלטו על מקום העבודה שלהם רגע לפני שקרס – ולא מדובר רק במפעלים, אלא גם בבתי מלון, בחברות תחבורה ובחנויות דפוס – עסקים אשר היו על סף פשיטת רגל ובעליהם עמדו לסגור אותם. בזכות התארגנות זריזה ויעילה של העובדים הם חזרו לחיים וממשיכים לפעול עד היום, רובם תחת איומים של נושים ומצב חוקי לא ברור.
 
בצירוף מקרים אירוני עם ציון יום השנה לנפילת "ליהמן ברדרס", הבנק האמריקאי שהחל את המשבר הגלובלי הנוכחי, קיבל בחודש שעבר בית המחוקקים של מחוז נאוקן בדרום ארגנטינה החלטה היסטורית והעביר באופן רשמי וחוקי את הבעלות על מפעל הקרמיקה הגדול באמריקה הלטינית לידי העובדים אשר השתלטו עליו בכוח לפני שמונה שנים. מאז ש-150 עובדי מפעל "זאנון" השתלטו על המפעל ושינו את שמו לFASINPAT (ראשי תיבות בספרדית של "מפעל ללא בוסים"), הם הפכו אותו מעסק כושל שחייב מיליוני דולרים לנושים ברחבי העולם, לחברה משגשגת שמעסיקה 470 עובדים ומייצרת 400 אלף מ"ר של קרמיקה בחודש.
 

בית הנבחרים של נאוקן החליט ב-14 באוגוסט, ברוב של 26 נגד 9, להפקיע את הבעלות על המפעל מידיו של הבעלים החוקיים, לואיג'י זאנון, ולהעביר אותו לידי הקולקטיב שהעובדים הקימו ב-2001 לאחר שהם השתלטו על המפעל. את חובותיו של זאנון לבנק העולמי וליצרן איטלקי של מכונות לייצור קרמיקה, שמגיעים ל-7 מיליון דולר, המדינה לקחה על עצמה. נציגי הקואופרטיב דווקא התנגדו לתשלום החובות על ידי המדינה, לטענתם היה צריך לבטל את החובות מכיוון שהבנק העולמי ידע על מצבו של המפעל והתנהלותו הכושלת של הבעלים, ולמעשה תרם להידרדרותו הכלכלית.
 
450
העובדים של פאסינפאט לא היו לבדים בבואם לבקש מבית הנבחרים אישור פורמלי למציאות בשטח. באותו יום קר ומוכה רוחות בו אושרה העברת הבעלות התאספו מול בית הנבחרים לא פחות מ-8000 מפגינים שהביעו תמיכה במהלך. הפגנת ההמונים הזאת נבעה מהעובדה שקולקטיב יצרני הקרמיקה הקדיש את השנים האחרונות לא רק להקמה מחודשת של מפעל הענק הכושל, הוא גם השקיע משאבים רבים ביצירת רשת של תמיכות הדדיות עם איגודי עובדים, ארגוני זכויות אדם ותנועות סטודנטים. ערבות הדדית וסולידריות בין מגזרים חלשים עמדו בבסיס ההתארגנות המוצלחת הזאת וביום ההצבעה זה הוכיח את עצמו.
 
אך סיפור ההצלחה הכלכלי והפוליטי של פאסינפאט הוא משני לעומת התקדים החוקי החשוב שבית הנבחרים קבע. בארגנטינה עובדים כיום כ-13 אלף בני אדם ב -250 בתי עסק ומפעלים שנמצאים תחת ניהול ושליטה של עובדיהםחלקם עוד מתקופת המשבר של תחילת העשור וחלקם מהשנה האחרונה (לפחות 20 מאז 2008). מדובר בתנועה שזלגה גם למדינות שכנות כמו אורוגוואי וצ'ילה והפכה לשם דבר עולמי. אך מרבית העסקים הללו נמצאים תחת איום של סגירה או השתלטות מצד הרשויות ומצבם החוקי שנוי במחלוקת. ימים לאחר הניצחון של פועלי הקרמיקה המשטרה הארגנטינית פינתה בכוח את מפעל "טקסטיל  קילמס", שנמצא בניהול עצמי של עובדיו מספר חודשים בלבד.
 
פאסינפאט הוא לא רק סמל ומופת להצלחה כלכלית, אלא גם הראשון שמצליח לשבור את המחסום החוקי ולהוכיח שכלכלית וחוקית ניתן לנהל מפעל גדול (אפילו ענק) על ידי קולקטיב שמקבל החלטות באופן דמוקרטי. בתקופה של אופק כלכלי ועסקי מעורפל, הוא מעניק תקווה לפועלים ברחבי העולם.