הארגון הבינלאומי להגנה על ילדים בפלסטין (DCIP) דיווח בפברואר 2021 כי חוקרים ישראלים אנסו נער פלסטיני בן 15 בעת שהיה עצור בכלא במגרש הרוסים בירושלים. הארגון העביר את הטענה לבכירי מחלקת המדינה האמריקאית, שהעלו אותה בפני הרשויות הישראליות. אלא שבמקום לחקור את ההתעללות, פשטו כוחות ישראליים על משרדי הארגון ברמאללה, החריבו את תכולתם, ובהמשך הגדירו את הארגון, יחד עם חמישה ארגוני זכויות אדם פלסטיניים נוספים, ״ארגוני טרור״.

האשמות בדבר עינויים ואלימות מינית במתקני כליאה ישראליים אינן חדשות, וגם רדיפת ארגוני זכויות אדם פלסטיניים בידי ישראל אינה תופעה חדשה. מה שסימן מקרה זה היה החרפה בהטרדה ובשיבוש הרגילים של עבודת הארגונים המתעדים הפרות ישראליות, ומעבר להפללה ולנטרול מוחלטים שלהם. המתקפה הזו על החברה האזרחית הפלסטינית רק החריפה מאז, וזכתה בתמיכה ובהשתתפות מלאות מצד ארצות הברית.

ביוני 2025 הצטרף ממשל טראמפ למהלך, כשהוסיף שישה ארגונים פלסטיניים לרשימת ״הטרוריסטים הגלובליים" (SDGT). שלושה חודשים לאחר מכן פנתה וושינגטון לטקטיקה חדשה, כשהטילה סנקציות על ארגוני זכויות האדם אל־חק, המרכז הפלסטיני לזכויות אדם ואל־מיזאן, אך הפעם מכוח צו נשיאותי חדש, 14203, שנועד להעניש ארגונים ואנשים פרטיים על שיתוף פעולה עם בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC).  הסנקציות הללו מפלילות את עצם המעורבות במנגנוני צדק בינלאומיים. וכך, המערכה האמריקאית-ישראלית נגד החברה האזרחית הפלסטינית התרחבה מעבר לגבולות פלסטין ומאיימת על מנגנוני הפיקוח והאכיפה הבינלאומיים.

פירוק תשתית הפיקוח והאכיפה

ההסלמה מצד וושינגטון נגד ארגוני החברה האזרחית הפלסטינית מונעת לא רק מן הרצון להגן על ישראל מפני אחריות משפטית, אלא גם מן ההבנה שהעמדת גורמים ישראליים לדין בגין פשעי מלחמה ורצח עם עלולה ליצור תקדים שיחשוף גם בכירים אמריקאים לבחינה משפטית דומה. העמדה לדין מוצלחת של בכירים ישראלים תעלה בהכרח שאלות על אחריותה של ארצות הברית כשותפה, באמצעות העברת נשק, שיתוף מודיעין ומתן חסות דיפלומטית. היא גם עלולה לנרמל מסלולים משפטיים שייושמו בעתיד נגד בכירים אמריקאים בגין פשעים שלא באו על פתרונם בעיראק, באפגניסטן ובמקומות אחרים. במילים אחרות, ההתקפה המחריפה על בית הדין הפלילי הבינלאומי נועדה גם לשמר את חסינותה של ארצות הברית מעונש.

עם זאת, אין די בהסבר הזה. אי אפשר להבין את תגובת וושינגטון רק מתוך החשש מתקדים משפטי. ישראל תופסת מקום מרכזי באסטרטגיה האזורית של ארצות הברית: היא שותפה צבאית מרכזית, שותפה מודיעינית, וגם מוקד לפעילותם של קבלני ביטחון אמריקאים. לכן ההגנה על ישראל מפני אחריות בינלאומית עולה בקנה אחד גם עם מחויבות אסטרטגית רחבה יותר לשמר את ישראל כצומת מרכזי בהקרנת הכוח של ארצות הברית. במובן זה יש להבין את ההתקפה על החברה האזרחית הפלסטינית כחלק מפרויקט רחב יותר: נטישה של אפילו מראית העין של האוניברסליות בניסיון לשמר את הסטטוס-קוו של ההגמוניה האמריקאית.

התפקיד המרכזי שמילאו אל־חק, המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, ואל־מיזאן בקידום הפיקוח והאכיפה לפי המשפט הבינלאומי הוא שהפך אותם ליעדים אסטרטגיים של משטר הסנקציות האמריקאי. במשך שנים שימשו הארגונים הללו עמוד השדרה של התשתית הפורנזית, המשפטית והראייתית שעליה נשענו חקירות של פשעי מלחמה ורצח עם של ישראל הן בבית הדין הפלילי הבינלאומי והן בבית הדין הבינלאומי לצדק. באמצעות תיעוד שיטתי, ניתוח משפטי וחקירות שטח, הם סייעו לגבש את התשתית הראייתית שעליה נבנו ההליכים.

העבודה הזאת החלה להניב תוצאות ממשיות. בנובמבר 2024 הוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי צווי מעצר נגד ראש הממשלה נתניהו ונגד שר הביטחון לשעבר גלנט בגין האשמות בשורה של פשעי מלחמה. ככל שגברה האהדה הציבורית לפלסטינים והחריפה הביקורת על ישראל, קשה יותר להתעלם מהדרישות לאכיפה. אלא שבמקום לבחון מחדש את חלקה שלה בהבטחת חסינותה של ישראל, החריפה וושינגטון את מאמציה לדכא התנגדות מבית ולחסום מנגנוני פיקוח ואכיפה בינלאומיים.

הפיכת המערכת הפיננסית לנשק

בניגוד לסנקציות קודמות שהתבססו על האשמות בטרור, נקט ממשל טראמפ את הצעדים נגד אל־חק, המרכז הפלסטיני לזכויות אדם ואל־מיזאן מכוח הצו הנשיאותי 14203, המכוון במפורש נגד עצם שיתוף הפעולה עם בית הדין הפלילי הבינלאומי. הצו, שנחתם בפברואר 2025, הופך את הדומיננטיות האמריקאית במערכת הפיננסית הגלובלית לכלי ענישה. הוא מסמיך את משרד האוצר האמריקאי לסמן ולהטיל סנקציות על כל אדם או ארגון שלפי קביעת מחלקת המדינה ״מסייעים״ לבית הדין באופן העלול לחשוף אנשי ממשל אמריקאים או בעלי בריתם להעמדה לדין בגין פשעי מלחמה ופשעים נוספים נגד האנושות.

השלכות הצו רחבות מאוד וכוללות בין השאר איסור מוחלט על מימון מצד אזרחים וארגונים אמריקאיים; איסור על כל צורה של ״תמיכה חומרית״, לרבות שיתוף מידע, ניתוח משפטי או תיאום אסטרטגיות; וכן הקפאת נכסים ועסקאות פיננסיות, שלמעשה מנתקת את הגופים המסומנים מן המערכת הבנקאית הבינלאומית.

השליטה האמריקאית במערכת הפיננסית העולמית היא שמעניקה למשטר הצנזורה הזה את עוצמתו ההרסנית. כדי להימנע מביקורת רגולטורית, נוטים גופים רבים לא אחת ל״ציות-יתר״ לסנקציות האמריקאיות, ומנתקים קשרים לא רק עם הארגונים שסומנו, אלא גם עם יחידים ומוסדות שיש להם זיקה עקיפה בלבד אליהם. התוצאה היא אפקט מצנן החורג בהרבה מלשון החוק ואשר מצמצם את המרחבים למחקר, לתיעוד, ולשיתוף פעולה משפטי.

השפעת הסנקציות האמריקאיות על הארגונים הפלסטיניים הייתה מיידית וקשה. עובדים שהחזיקו באזרחות אמריקאית נאלצו להתפטר. עובדים אחרים המשיכו בעבודתם אך ללא שכר לאחר שהבנקים סגרו את חשבונות הארגונים שנפגעו. מממנים ותורמים המבוססים בארצות הברית השעו את תרומותיהם, מחשש שהם עצמם יסומנו בהמשך. השלכות הסנקציות חרגו גם מן המישור הפיננסי. יוטיוב הסירה מאות סרטונים שפרסמו הארגונים המוענשים ותיעדו פשעי מלחמה והפרות זכויות אדם מצד ישראל. בכך מחקה יוטיוב ראיות קריטיות מן המרחב הציבורי. במקביל נאלצו ארגוני חברה אזרחית אמריקאיים, ששיתפו פעולה במשך שנים עם הארגונים המוענשים, לנתק את הקשר איתם.

החריג הפלסטיני

הקמפיין לשיתוק החברה האזרחית הפלסטינית לא צמח בחלל ריק. במשך שנים הסתמכו ארגוני זכויות אדם פלסטיניים ובינלאומיים על כלי הפיקוח והאכיפה הבינלאומיים. אסטרטגיה זו נבעה לא מתמימות לגבי מגבלותיו הפוליטיות של המשפט הבינלאומי, אלא מתוך הכרה שתיעוד מתמשך וסינגור משפטי הצליחו לעיתים להשיג צדק במקומות אחרים. אך כל ניסיון פלסטיני להפעיל את המשפט הבינלאומי נתקל בדיכוי שנועד למנוע מהפלסטינים גישה לאותם מנגנונים משפטיים. בכך מתחזק מה שניתן לכנות ״החריג הפלסטיני״ במשפט הבינלאומי.

מה שמייחד את הרגע הנוכחי הוא שישראל ובעלת בריתה בוושינגטון אינן מגבילות עוד את הטקטיקות הדכאניות שלהן לארגונים פלסטיניים המבקשים לממש את זכויותיהם לפי המשפט הבינלאומי. במקום זאת, הן מכוונות יותר ויותר אל התשתית המשפטית הבינלאומית עצמה. המטרה אינה רק להשתיק את החברה האזרחית הפלסטינית, אלא להבטיח עתיד שבו המשפט הבינלאומי לא יהיה מגבלה אפשרית על בעלי הכוח. במילים אחרות, וושינגטון הסיקה כי הסדר המבוסס על כללים, שהיא עצמה נהגה להתהדר בו, אינו משרת עוד את האינטרסים שלה באופן אמין. לכן עברה מניהול סלקטיבי של אותו סדר לפעולה אקטיבית לערעורו.

ההתנגדות האמריקאית לאוניברסליות

מאז תום מלחמת העולם השנייה פועלת ארצות הברית לעצב את הסדר העולמי בהתאם לאינטרסים שלה. עמדה זו עיצבה גם את יחסה לבית הדין הפלילי הבינלאומי מאז הקמתו. לאורך השנים התקשתה וושינגטון ליישב בין דבקותה המוצהרת ב״סדר בינלאומי מבוסס כללים״ לבין סירובה להכפיף את עצמה ואת בעלות בריתה לאותם כללים. לכן יחסה לבית הדין היה תמיד סלקטיבי: ממשלים דמוקרטיים נטו לשתף איתו פעולה כשהדבר שירת את האינטרסים האמריקאיים, אך דחו את סמכותו כשהתקרב לבחינת אחריות אמריקאית או של בעלי בריתה; ממשלים רפובליקאיים נקטו לעיתים קו לעומתי גלוי יותר, כפי שהמחיש ״חוק ההגנה על אנשי השירות האמריקאים״, שנודע ברבים כ״חוק הפלישה להאג״ מ־2002. במקביל, ממשלים משתי המפלגות קידמו הסכמי חסינות ולחצו על מדינות אחרות שלא לשתף פעולה עם חקירות בלתי רצויות.

למרות זאת, עד לאחרונה צעדים אלה לא הגיעו ברובם כדי התקפה ישירה על בית הדין עצמו, על עובדיו או על הארגונים והיחידים שסייעו לחקירותיו. טראמפ ערער זאת עוד בכהונתו הראשונה כאשר פרסם בשנת 2020 את הצו הנשיאותי 13928, אשר התיר הטלת סנקציות על קבוצה מצומצמת של בכירים בבית הדין שהיו מעורבים בחקירות הנוגעות להתנהלותם של ארצות הברית ובעלות בריתה. אך המהלך בוטל בידי ממשל ביידן, ובכך התחזקה ההנחה שהתקפה ישירה על מוסדות שיפוט בינלאומיים היא צעד מרחיק לכת מדי.

הסנקציות האחרונות שהוטלו על ארגוני חברה אזרחית פלסטיניים מכוח צו 14203 מסמנות שבר חד בעמדה המסורתית של וושינגטון כלפי צדק בינלאומי. אף שצעדים אלה נשענים על אותו היגיון ששלט זמן רב במדיניות האמריקאית כלפי המשפט הבינלאומי, הם מבטאים החרפה משמעותית בהיקפם. ממשל טראמפ כבר אינו מתייחס למשפט הבינלאומי ככלי שניתן לתמרן בו באופן סלקטיבי לשם קידום יעדיו במדיניות החוץ, אלא נוטש אפילו את מראית העין של אוניברסליות לטובת דיכוי ישיר.

דיכוי גלובלי ותנועת הסולידריות

השלכות ההתקפה של ממשל טראמפ על החברה האזרחית הפלסטינית חורגות בהרבה הן מן הארגונים שנפגעו ישירות והן מן התנועה הפרו־פלסטינית הרחבה יותר. התוצאה הישירה של מהלכי ממשל טראמפ היא סדר עולמי בהתהוות שבו פיקוח ואכיפה ללא אישור אמריקאי כבר אינם אפשריים וכל ניסיון לקדם צדק באופן עצמאי מוצג כמעשה עוין.

במשך עשרות שנים הסתמכו מדינות שונות על הצביעות האמריקאית כדי להצדיק את הפרותיהן שלהן את המשפט הבינלאומי. אלא שכיום ניצב בפניהן תקדים מסוכן בהרבה: האפשרות שעל בתי דין בינלאומיים, חוקרים וארגוני חברה אזרחית יוטלו סנקציות, צווי פירוק ואף הפללה בכל פעם שהם מערערים על כוח מדינתי מבוסס. לכן השאלה המרכזית כבר איננה אם המשפט הבינלאומי, כשלעצמו, מסוגל להבטיח צדק. השאלה היא כיצד יכולה החברה האזרחית לפעול בתוך מערכת שנושלה במכוון ממראית העין האוניברסלית שלה וממעט הלגיטימיות שעוד נותרה לה, והוחלפה בסדר עולמי הפועל בעיקר באמצעות כפייה והקרנת כוח.

זה המרחב שבתוכו פועלת כיום החברה האזרחית הפלסטינית, וזה גם המרחב שסביר כי יירשו מאבקים נוספים בעתיד. הבנת השינוי הזה חיונית לא רק להגנה על הארגונים הפלסטיניים שהם יעד למתקפה, אלא גם לחשיבה מחודשת על הדרכים לרדוף צדק בעולם שבו המדינה החזקה ביותר החלה לראות בדין הבינלאומי איום.

כדי להמשיך לקדם צדק בתנאים של דיכוי גובר, נדרשים ארגוני החברה האזרחית הפלסטינית ובעלי בריתם לכייל מחדש את אסטרטגיית הפעולה שלהם כך שתיתן עדיפות להגנה, לחוסן ולהפחתת פגיעוּת. הדבר מחייב שילוב בין מאבקים משפטיים נגד סנקציות, הגדרות טרור וצעדים דכאניים אחרים, לבין קמפיינים ציבוריים שיחשפו את ממדי הדיכוי ויציגו אותו כחלק ממתקפה רחבה על החברה האזרחית והמרחב הדמוקרטי. במקביל, יש לצמצם את התלות במערכות מימון אמריקאיות באמצעות גיוון מקורות המימון, פיתוח מנגנוני תמיכה חלופיים והרחבת מסגרות הסולידריות. במקביל חיוני גם לחזק את התיאום בין הארגונים עצמם כדי להתמודד עם ההפחדה והבידוד שמנגנוני הדיכוי מייצרים.

בד בבד נדרש גם מהלך התקפי יותר, המבקש לפתוח מסלולים חלופיים לקידום צדק ולחץ פוליטי. על החברה האזרחית הפלסטינית להעמיק את קשריה עם מדינות הדרום הגלובלי, עם גופים אזוריים ועם מסגרות פוליטיות חלופיות המוכנות לאתגר את החסינות שממנה נהנית ישראל. בו בזמן עליה להגביר את הלחץ על אירופה כדי שתתרגם את ביקורתה הרטורית לצעדים ממשיים. מעל לכל, יש להבין כי צדק ואכיפה אינם יכולים עוד להיתפס כעניין משפטי גרידא: תיעוד, ליטיגציה ודיווח חייבים להשתלב במאבק פוליטי רחב יותר אשר מגייס דעת קהל, מפעיל לחץ על ממשלות ומחזק סולידריות חוצת גבולות.

תרגם מאנגלית: דויד מרגלית