מערכת "זו הדרך" ראיינה השבוע את ירון הופמן דישון, דוקטורנט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, חוקר במרכז אדוה לחקר החברה הישראלית וחבר הנהגת כוח לעובדים בשנים 2015 -2023.

איך אתה מסכם את השנים בהן עמדת בראש כוח לעובדים?

ב-2015 נבחרתי בפעם הראשונה להנהגה. הבחירות היו אז כל שנה, עכשיו הן כל שנתיים. הגוף הבוחר של הארגון הוא אסיפת הנציגים. נבחרתי בצומת משמעותי של הארגון: זו הייתה השנה האחרונה בה כל הנהגת הארגון עבדה בהתנדבות. חלק מההנהגה היה הגרעין המייסד של הארגון. ההנהגה הורכבה מפעילים-מובילים ומאנשים שהתחילו להגיע מתוך הוועדים הראשונים והסניפים הראשונים שהוקמו בארגון. היו נציגות מהאוניברסיטה הפתוחה, מכללית רפואה משפחתית וממטפלות משפחתונים. אלו היו המקומות הראשונים שהתארגנו במסגרת כוח לעובדים.

נכנסתי להנהגה בעיצומו של תהליך פנים-ארגוני במהלכו הגענו להבנה, כי לא ניתן להוביל ארגון עובדים בהתנדבות. מובילי הארגון לא יכולים לעסוק בארגון  נוסף לכל הדברים האחרים. כתוצאה מתהליך של חשיבה והובלה פנימיות, פעלנו ליישום הרעיון של שכבה מנהלת, מה שנקרא אז "ההנהגה בשכר". היום אלה המזכ"ליות יחד עם מנהלי האיגוד המקצועי, וזה שינוי נוסף שחל אצלנו לאחרונה. הייתי מעורב בכל הדברים הקשורים למבנה הארגוני.

הייתי חלק מהנהגת הארגון בתקופה של הקצנה גדולה מאוד, של קיטוב בין קבוצות ובמיוחד בין יהודים וערבים. אלה היו השנים של "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי". בכוח לעובדים התגבשה הנהגה שתמיד יושבים בה ערבים ויהודים, נציגים ממקומות עבודה במדרגים שונים בשוק העבודה. עובדי ניקיון, אקדמאים ומטפלות משפחתונים יושבים יחד ובונים הסכמה וסולידריות. אותי זה ממש ריגש ונתן לי תקווה. ההתנהלות של הארגון חיזקה אצלי את ההנחה שאני מגיע איתה מהבית: אם מצליחים לשים בצד את הקיטוב הלאומי ולבנות סולידריות מעמדית בשוק העובדים, ניתן לחולל שינוי.

תפקידי הראשון בארגון נקרא אז "רכז צוות ארגון" ואחר כך – "יו"ר צוות ארגון". מהות התפקיד הייתה לרכז את הפעילות של הנהגת הארגון. הייתי בצומת המיסוד של הממשק בין הנהגת הארגון לבין אסיפת הנציגים. בהתנהלות השוטפת  הייתי צריך לוודא שחברי הנהגה שנבחרו בסניפים מבינים איפה הם נמצאים, מקבלים מידע על מבנה הארגון ועל מה זה אומר להיות בהנהגה, אלה סמכויות יש להם וכו'.

את התקופה שלי בהנהגה סיכמתי בסיפוק גדול. במיוחד היו חשובים לי תהליכי "ההסתדרות" הפנימית, הסידור הפנים-ארגוני. מה שראיתי לנגד עיני היה איך לגרום לכך שהארגון יונהג ויובל בידי עובדים ובידי מנהיגי עובדים ממקומות עבודה. תהליך כזה אינו דבר מובן מאליו, כשם שלא מובן מאליו שזה יתמשך לאורך זמן. נניח שמוביל ארגון הוא נהג אוטובוס. במסגרת ההסכם הקיבוצי ניתנות לו שעות כדי שימלא את תפקיד המוביל של סניף מקומי.

כשאני מסתכל על הארגון, שמייצג עכשיו 32 אלף עובדים, אני רואה קפיצת מדרגה ומתרגש. לארגן ולתפעל את הארגון זה אתגר תמידי. יושבי ראש הוועדים הם חלק מההנהגה של הארגון. יש להם תפיסה רחבה של הארגון ובהנהגה הם מייצגים לא רק את הענף שלהם. זה תמיד אתגר לקיים מסגרת כזאת דמוקרטית. תמיד ישנם אתגרים ומתחים. אני מאוד גאה בדרך התמודדות של הארגון בנושא הזה.

מדוע כוח לעובדים לא מתייחס למלחמה בעזה למרות שהוא מגדיר את עצמו "סוציאליסטי ודמוקרטי"?

בתוך הארגון חברים וחברות שהם בזיהוי השבטי הפוליטי שלהם מקצוות שונים. הארגון מייצג עובדים ערבים וחרדיות, פריפריה ומרכז, אקדמאים וכו'. מן הסתם הם מביאים את כל המגוון והמתח הקיים בחברה הישראלית לתוך הארגון. כמו שאמרתי, ברוב השנים וברוב המקרים הייתה הבנה כי יש כאן אינטרס משותף הגובר על המתיחויות האחרות. לפעמים זה היה במחיר של לשים בצד דברים ולהגיד: הפוליטיקה הארצית אינה המוקד שלנו.

לא שמנו את זה בצד כשנדרשה החלטה ארגונית. למשל, היו דיונים האם ראוי לארגן מאבטחים בעמדות שמירה במזרח ירושלים. זה בסוף לא צלח אך זו הייתה שאלה ערכית- אידיאולוגית בתוך הארגון. היא נגעה בקשר בין איגוד עובדים לסכסוך הישראלי-פלסטיני ושאלות פוליטיות רחבות יותר. ניסינו להימנע מעיסוק סרק במתח הזה, בעיקר סביב הצהרות. בתנועות אקטיביסטיות יש נטייה להצהיר יותר דברים ולהגיד מה העמדה שלנו לגביהם. זו עמדה טבעית גם למי שפעיל בכל מיני מסגרות פוליטיות ורוצה שהארגון שאני פעיל בו יביע עמדה.

לכוח לעובדים קל יותר להצטרף להבעת עמדה נגד הפשיזם, את זה עשינו. באופן מסורתי אנחנו מוציאים לכבוד האחד במאי הצהרות עם אופי שמאלי פוליטי גם מבחינת שוויון ונגד דיכוי. לדעתי הייתה נטייה מועילה לא ליצור מחלוקות סרק על דברים שהם דקלרטיביים אבל ללא הרבה משמעות. כלומר, דברים שהארגון בכוחו לא יכול להשפיע עליהם בצורה משמעותית או שאינם קשורים בפעילות היומיומית שלו.

אני הרגשתי שהצלחנו לקרב עובדים. למשל, כשיש סגר בירושלים ויושבים בהנהגה אחת נהגי אוטובוס ממזרח ירושלים ועובדות ועובדים אחרים שיש להם נטייה לימין הפוליטי. הסגר מקבל אז משמעות יומיומית ואין התעלמות מהמצב. כל נושא מדיני-ביטחוני – כיבוש, סכסוך  – לא נכנסנו אליו בכל הכוח כי זה לא היה עובד. זה לא היה מאפשר לאנשים שמזוהים עם הימין הפוליטי לקחת חלק בכוח לעובדים. יחד עם זאת, לא הייתה התעלמות ברגעים בהם זה היה נדרש משום שזה נגע בפעילות של הארגון. מיולי אני לא חבר הנהגה. עמי וטורי נכנס לתפקיד יו"ר ההנהגה והוחלט גם על שינוי מסוים בתפקיד.

המלחמה בעזה היא בלב הקיטוב הפוליטי הכי חריף בישראל. בחודשים הראשונים אחרי 7 באוקטובר, לא נדרש הארגון להצהיר הצהרות על המלחמה. זה דבר אחד להתנגד למלחמה, אבל לנו היה חשוב לא לתת לשיח מיליטריסטי- לאומני אחיזה בתוך הארגון, זה משמעותי ועובדתית זה לא קרה. הארגון לא הביע עמדות פרו-מלחמה ולא איפשר אמירות שיפרקו את הסולידריות גם מצד מתנגדי המלחמה.

ישנם ארגוני עובדים שהכריזו סכסוכי עבודה בעקבות ההפיכה המשטרית והשלכותיה. ארגוני הסגל הבכיר באוניברסיטאות, הכריזו כך פעמיים: פעם ראשונה בגלל השלכות ההפיכה על זכויות העובדים, ופעם שנייה בגלל "חוק ההשתקה".

רגע לפני המלחמה, כשההפיכה המשטרית הייתה בכותרות, היה ברור שהיא נגד העובדים בישראל והיה ברור שהדברים שלובים. הצלחנו אז לנהל בתוך הארגון תהליך שבמסגרתו הארגון והאסיפה קיבלו החלטה לפעול ולהתנגד לפגיעה בעבודה המאורגנת. היה ברור שמהלכים אלה שלובים ברפורמה המשפטית. כוח לעובדים הצהיר רשמית שהוא נגד מהלכים הפוגעים בעבודה המאורגנת וקשר אותם לרפורמה המשפטית.

האם אתה סבור שחוסר שיתוף הפעולה ואף העוינות הקיימת בין ההסתדרות לכוח לעובדים, או בין הסתדרות המורים לארגון המורים, פוגעים באחדות מעמד העובדים ובאפשרות להתמודד בנחישות מול הקפיטליזם הישראלי?

אני לא חושב שזה החליש. הכניסה של כוח לעובדים לתחום העבודה המאורגנת הייתה זרז משמעותי לשינוי התארגנות העובדים בישראל. זה התבטא גם בהשפעה שלנו על ההסתדרות. הפעילות של כוח לעובדים כשלעצמה היא חיובית למעמד העובדים בישראל. היא מושכת את כל המערכת לכיוון של יותר התאגדות ובמיוחד של התאגדות משתפת ודמוקרטית. אם אלטרנטיבה זו קיימת, אז גם האיגודים האחרים צריכים לתת לה מענה. להיות פעיל בארגון הקטן יותר, הצעיר יותר ודל המשאבים תובע מחיר. לא כל מה שההסתדרות עושה גם אנחנו מסוגלים לעשות. אבל אני חושב שכוח לעובדים מעולם לא נטש את המחויבות הבסיסית שלו לקריאה לעובדים לקחת חלק בארגון ולהיות שותפים בהובלה ובניהול. תמיד אמרנו לעובדים: בדרך זו תוכלו לשנות את החיים שלכם וגם לשנות את הארגון ואת החברה.

היו ניסיונות לייצר שותפויות. היו מהלכים יזומים של כוח לעובדים לשיתופי פעולה עם ארגונים אחרים, כמו המורים והעובדים הסוציאליים, נגד פגיעה בעבודה המאורגנת. בהחלט היו שיתופי פעולה והיו שיחות שהתנהלו סביב מהלכים שיפגעו בעבודה המאורגנת. כוח לעובדים במובן הזה היה תמיד פתוח וגם ניסה ליזום שיתופי פעולה כאלה.

אני לא חושב שהפיצול עליו שאלת בהכרח מחליש. הוא עלול להחליש כאשר נוצרת בין הארגונים תחרות לא טובה שמפצלת ומחלישה את העובדים ומאפשרת לכוח שלילי להיכנס, והיו מקרים כאלה. יש מספיק עובדים לא מאורגנים בישראל. יש עבודה רבה כשאתה מייצג מקום עבודה מול מעסיקים או מול הממשלה, ויש עבודה רבה לעשות כדי לא לדרוס זה את זה. כאשר ארגונים שונים משתפים פעולה, יוצרים מנגנונים של שיתוף פעולה ומזהים את האינטרס המשותף – יש בזה משהו חזק מאוד.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/131205