בתכנית "ערב טוב עם גיא פינס", ששודרה במהדורת מלחמה, דובר על כך שדווקא בקיץ היחיד בו הקולנוע הישראלי מגיש קומדיות – הנסיבות הן כאלה שהעם מתקשה לצחוק. אחד הרגעים המכוננים אסתטית עבורי היה כאשר בשבעה על אבי-אמי, אם-אבי לקחה אותנו, הנכדות, לראות בקולנוע רב אור את הסרט "החברה שלי". אמי נזעקה אז, ושאלה כיצד ייתכן כי בתקופת אבל אנחנו הולכות לבלות. ואילו אני הרגשתי, כי האבל על סבי לעולם יהיה מתוּוך במותו המוקדם מעקיצות דבורים של הילד בגילומו של מאקולי קאלקין, שעם כל הכבוד ל-"שכחו אותי בבית", נתן כאן את תפקיד חייו.
בתווך בין אמצעי התקשורת, אשר ממטירים עלינו קביעות אורווליאניות בסגנון "מלחמה היא שלום" ו-"קיצוניים יש בשני הצדדים", לבין רצון להחיל על העולם אמות מידה של ערכים ומוסר גם כשהתותחים רועמים – מרענן לצפות בקומדיה הצבאית של טליה לביא "אפס ביחסי אנוש". האקזיסטנציאליזם הכאוטי המאפיין את השירות הצבאי הזין בעבר את קומדיית המילואימניקים המכוננת של אסי דיין "גבעת חלפון אינה עונה", והוא חלק מהאתוס התרבותי הישראלי של "יורים וצוחקים".
לפעמים נראה שדיבור על אודות הפגמים של השירות הצבאי של נשים בשמאל הרדיקלי, זה כמו לדבר על היתרונות של ביצי חופש בחדר מלא טבעונים. הבאז סביב"אפס ביחסי אנוש" מאפשר להישיר מבט אל שואבות הקפה וחוטבות הנייר הצה"ליות, שחלקן לעולם יוצנע בהילולת "תנו לצה"ל לנצח". הלא מי שמוסרים את נפשם בימים אלה הם קצינים ולוחמים, ואילו מקומן של הנשים בעורף הוא בגזרת התחתונים והגרביים, והן מתויגות דרך יחסן לגבר: "אמא של", "בת זוג של", "אחות של".
בסרט "אפס ביחסי אנוש", השלישוּת בבסיס הדרומי מייצגת את מלכוד 22 של השירות הצבאי לנשים. את צריכה להיות שם בשם הערכים הליברליים של שוויון, אבל סוג התפקידים שיש ביכולתך למלא מבחינת המערכת הוא מוגבל, ונשים רבות נידונות לאבטלה סמויה בסביבה עם היררכיה מגדרית גלויה. רבים מהרגעים הקומיים בסרט מבוססים על הפער בין דבקות בערכים לבין התמודדות עם תפלוּת היומיום. התפלות תמיד גוברת על הערכים, ומותירה אותם חלולים, חבוטים ומעוררי לעג.
את ההצלחה הניכרת של הסרט (מעל ל-100,000 צופות וצופים, והזרוע עוד נטויה) ניתן לייחס לקומבינציה בין החוויה הצבאית הכל-ישראלית לבין ההוויה הסגורה של הבסיס הצבאי, בה העולם שמחוץ לו מאבד ממשות. בניכוי הערבים והחרדים – מצבנו באמת טוב יותר, ואנו יכולות להתכנס בחושך באולם הקולנוע, שמלא בקהל וברעמי צחוק גם באמצע השבוע, ולהתעמת עם החור השחור שהוא השירות הצבאי חסר המשמעות שאי אפשר לדבר עליו. לביא מאפשרת לפעור פתח בחומת ההפרדה המגדרית ולייצג חוויה שהרבה נשים צעירות מרגישות שאינה ניתנת לייצוג.
חלק ניכר מהליבידו בסרט מתמצה בשאיפה של מש"קית הגריסה דפי (נלי תגר) להיחלץ משיזפון ולהגיע לקריה, שם אפשר לשתות אייס-קפה בארומה. האיום הצבאי הגדול שהאפיל על שירותי הצבאי היה גירוש משדה דב לנבטים – בסיס מדברי שמשלוחי אוכל מתל-אביב בטח לא מגיעים אליו. כמיהה זו להחלפה ולשיבוץ מחדש מביאה את דפי לאמץ את תהילה (יונית טובי) בתור המחליפה שלה. ההתאבדות של המחליפה הפוטנציאלית, מוות אלים בעקבות לב שבור, מהדהדת מוות אחר.
בספרה של מיכל זמיר "ספינת הבנות", שראה אור לפני כעשור, מחליפה הפקידה, גיבורת הרומן, את קודמתה שהתאבדה. המוות האנטי-הירואי של נשים צעירות חף מהיצבעות בצבעי הלאום, ומאפשר טון קיומי בו אין חפיפה בין טרגדיה אישית לבין טרגדיה לאומית. ספרה של שני בונג'יו "עם הנצח לא מפחד" – שראה אור לאחרונה בעברית, לאחר שהצליח בארה"ב ותורגם לעשרים שפות – כמו גם זכייתו של "אפס ביחסי אנוש" בפסטיבל טרייבקה, מעידים על החפיפה בין טרגדיה אישית לבין חוויה אוניברסאלית.
הגרעין הרגשי בסרט הוא סיפור האהבה בין זוהר (דאנה איבגי), אלופת השלישות בשולה מוקשים, לבין דפי. מערכת היחסים ביניהן על מאבקי הכוחות, עמדת הצפייה מהצד, והתשוקה להיחלץ מהאפרוריות – מתוארות בדיוק ובעדינות.הצפייה בסרט מעוררת עוצמה רגשית, ואילו הסרט עומד בהצלחה במבחן המכונה "מבחן בקדל", הקרוי על-שם אליסון בקדל, המבקש לבדוק האם נשים מוצגות באופן שולי בסרט, באמצעות שלוש שאלות: האם יש בו לפחות שתי נשים שיש להן שמות פרטיים? האם הן מדברות זו עם זו? והאם הן מדברות על נושאים שהם לא גברים? עד כמה שהמבחן פשוט, מעטים הסרטים שעוברים אותו בהצלחה. "אפס ביחסי אנוש" עומד בהצלחה גם במבחן זה.
לילך ובר
"אפס ביחסי אנוש" (ישראל, 2014). תסריט ובימוי: טליה לביא. צילום: ירון שרף. מוזיקה: רן בגנו. שחקנים: דאנה איבגי, נלי תגר, שני קליין, תמרה קלינגון, יונית טובי, יובל סגל.