"הוא אפילו לא היה נאצי. הוא היה שמרן וסתם טיפש" – כך מתארת ונדי פון שטאדן את דודה המנוח, שר החוץ הגרמני לשעבר  קונסטנטין פון נויראט. הוא מונה לתפקיד לפני עליית הנאצים לשלטון והמשיך לכהן במשרה הרמה עד 1938. מאוחר יותר כיהן כמושל בוהמיה ומורביה (צ'כיה הכבושה) בשירות הרייך השלישי. השר לשעבר, המשפטן הידוע ואיש האצולה פון נויראט הועמד לדין במשפטי נירנברג בשנת 1946, יחד עם חבריו בצמרת הנאצית. הוא הואשם בין היתר בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות, נמצא אשם ונדון ל-15 שנות מעצר. אך שוחרר ב-1954 עקב בריאותו הלקויה ונפטר כעבור שנתיים.

"קללת פון נויראט" מלווה את צאצאיו עד היום הזה. שלוש בנות המשפחה – ונדי, בתה אינגה ונכדתה המתבגרת ג'ינה עומדות במרכז הסרט התיעודי "האחו הקטן", המוקרן בימים אלה בסינמטק תל-אביב. הסרט זכה השנה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל דוקאביב וישודר בערוץ 11. יצוין ששמו המקורי באנגלית לסרטו של הבימאי אבנר פיינגלרנט הוא "זה קרה בחצר שלנו".  נכון, תמיד משבשים בעברית את השמות המקוריים של הסרטים. אבל הפעם זה לא סתם שיבוש – זה רמז לכך ש"אסור להשוות", בייחוד במציאות הטעונה של מלחמת עזה ומעשי ההרג ההמוניים.

ונדי, בת ה-95 בעת צילום הסרט, מספרת בתחילתו כי היא שבה לחווה הפסטורלית שעל גדת נהר האנז ב-1978 לאחר שנים רבות בשירות החוץ הגרמני. אט-אט (וזו אחת ממעלותיו של הסרט – איטיותו) מתברר שוונדי שבה לא לבית הוריה, אלא לחוותו של "הדוד קונסטנטין" שאותה קיבלה בירושה. במקום מתגוררות גם בתה והנכדה. הבית אינו רק ביתו המפואר של פושע מלחמה. בעת המלחמה הוקם בסמוך, "באחו", מחנה ריכוז של אלפי אסירים יהודים. בית הקברות שליד "האחו" הוא עדות לטרגדיה הנוראית: שורות-שורות של קברי יהודים, מצבות ללא שמות וללא תאריכים – רק מספרים סידוריים שנתנו שוביהם הנאצים. זהותם של הנרצחים לא תיחשף לעולם, שכן דבר לא שרד מהמחנה. ונדי מספרת לבימאי שבעת הקמת המחנה ולמראה מצבם הקשה של יהודים, רצה אל הדוד כדי לבקש את עזרתו. אך הדוד החביב גירש אותה בבושת פנים.

למרות (או אולי בגלל) קרבתם לאיש הממשל הבכיר במשטר, ונדי ואמה האכילו את העצירים מזי רעב ובאמצעותם את קרוביהם שבתוך המחנה ואף הקלו על תנאי העבודה בחווה המשפחתית. ונדי אף התאהבה באחד האסירים, "קובה" (יעקב), ששורד את התופת ובסוף המלחמה אף הציע לה להגר יחד עמו לארצות-הברית.

"אני חושבת שלמקום יש זיכרון", אומרת אינגה לבימאי במהלך טיול בנוף החורפי. אינגה מסרבת להמשיך ולהתגורר בביתו של הפושע – בין השדות המניבים כל טוב לקברי היהודים הנרצחים. להפתעת הצופה, באחת הסצנות פותחת אינגה במונולוג ארוך בעברית צחה. מסתבר שכבר בצעירותה ניסתה לברוח מ"קללת פון נויראט", למדה באוניברסיטת העברית ומאוד אהבה לטייל במדבר.

הקללה עומדת גם במרכז ספרה של ונדי (ונדלגרד) פון שטאדן "אפילה על העמק". "בסופו של דבר, מצבו של הדור שלי לא היה כל כך גרוע. עבדנו כדי לתקן חלק מהנזק שנעשה בידי דור ההורים שלנו. הם לימדו אותנו למלא את חובתנו, לציית לפקודות. הרגשות שלנו לא היו חשובים. 'אתם כלום, ארצכם היא הכל', זה מה שהוחדר לתוך תודעתנו. העצמי לא היה חשוב. מעולם לא דיברו עליו… כשהגענו לבגרות, נשארנו עם מעט מאוד דברים להאמין בהם. והכי פחות מהכל, בגדולתה של ארצנו. עמדנו בפני ים של הרס, של טרור, של מיליוני אנשים שנרצחו בשמנו", כתבה ונדי בספרה. כאמור, אסור להשוות.