מאת נועם יורן
על מה מתנהל המאבק בין שרי אריסון, בעלת גרעין השליטה בבנק הפועלים, לבין נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר? אנחנו כמובן לא יודעים הרבה. אבל אנחנו יכולים להשתמש כאן ביתרונו של המתבונן מרחוק.
אולי המאבק ביניהם, בחשבון אחרון, הוא בדיוק כפי שהוא נראה על פניו, בראייה השטחית ביותר: מאבק בין בנקאי חמור סבר לבין אישה עשירה עם חיוך בנוסח העידן החדש. כלומר אולי המאבק הוא יותר היסטורי מכפי ששניהם יכולים לדעת: מאבק על דמותו של הכסף. האם הכסף יוסיף לדבוק בדמותו זעופת הפנים, דמות הבנקאי או התעשיין, המוכרים לנו מ"הקפיטל" או מהרומנים של דיקנס, או שמא דיוקנו משתנה עכשיו מול עינינו אל פני החיוך והמבט המזוגג, המוכרים לנו מעשרות ספרי הדרכה ומיסטיקה חדשים? אם מציגים כך את הדברים, נדמה שאריסון נמצאת כאן בצד המנצח – גם אם היא עצמה תפסיד במאבק הנוכחי.
בל נטעה, החיוך החדש שהכסף עוטה לא אומר שהכסף משנה את אופיו. הוא בטח לא אומר, שהכסף מתחיל פתאום להיות אנושי יותר. נהפוך הוא: החיוך ינצח, משום שדווקא הוא, ולא הפנים הזועפות, יכול להפגין בצורה הטובה ביותר את האדישות הטמונה בכסף, משמע את האדישות המאפיינת את היחס האנושי המתווך דרך כסף. החיוך הזה הוא בדיוק כמו החיוך שהפך לסמל של בנק דיסקונט: קו לבן מעוקל, המתנוסס מעל כל סניף או כספומט של הבנק. ההפיכה של החיוך לסמל גראפי מופשט ואטום מספרת את כל הסיפור. הסמל אומר: "אצלנו יחייכו אליכם", ובו בזמן – "אבל לאיש כאן לא איכפת מכם" (כלומר, איכפת לנו מכם בדיוק כמו שאיכפת לכספומט שמחייך אליכם).
כתבה ששודרה לא מכבר ביומן שישי בערוץ 2 הראתה את המתרחש במפגשים ההמוניים של אחת מחברות השיווק הרב-שכבתי, הפועלות היום בישראל – אותם משחקי פירמידה, שבהם כל משתתף הוא משווק ולקוח בו בזמן (כל מצטרף חדש קונה איזה מוצר אידיוטי ממי שצירף אותו, ומממן את כל מי שהצטרף לפניו, תמורת הזכות לצרף אחרים לארגון ולמכור להם אותו מוצר אידיוטי … וכן הלאה). הדבר המעניין הוא שגם שם ראינו את חיוכי העידן החדש. מנחה האירוע הורה לכולם לדמיין בקול, היכן הם יהיו בעוד שנה – "אני מוכר במיליונים ויש לי בית יפה". ואחר כך כולם אמרו זה לזה: "כן, אתה יכול", והתחבקו.
מנקודת מבט פורמלית, ישנה כאן תעלומה: הרי המנגנון של זרימת הכסף מוסדר לגמרי, כל העסק גלוי ושקוף – אז למה צריך גם לחייך ולהתחבק?
התשובה נמצאת בדיוק בנקודה, שבה משחק הפירמידה המופרע משיק למציאות הכלכלית הרגילה. המשתתפים במשחק הפירמידה מחייכים ומתחבקים, כי הם חייבים להאמין. המשחק כולו עובד על אמונה. אבל זאת גם אומרים על איש המכירות: איש מכירות טוב אינו שקרן – הוא מאמין לשקרים שהוא מספר. במובן הזה משחק הפירמידה של השיווק הרב-שכבתי הוא תמצית של מציאות כלכלית עכשווית, שבה הכל הם גם מוכרים וגם קונים; שבה חייבים לקנות, כדי שאפשר יהיה למכור; שבה צריכה היא העיקרון המארגן, החובה היסודית.
במציאות הזאת, החיוך הוא חלק ממשי מהתנועה של הכסף. בדיוק כמו הבורסה, גם משחק פירמידה צריך איזה עוגן, כדי שהמשחק לא יתמוטט מיד. זאת הסיבה היחידה לכך, שחברות השיווק הרב-שכבתי גם מוכרות דבר מה לאורך הפירמידה (ולא סתם מעבירות כסף מיד ליד). אבל חלק ממה שמוכרים בהן הם האמונה והחיוך. מה שנמכר הוא החיוך שאומר, כי הכסף ימשיך לזרום.
המעבר מכלכלה של ייצור לכלכלת צריכה מספק את ההסבר היסודי ביותר להתפשטות של אמונות העידן החדש למיניהן.
אמונת העידן החדש המחויכת והלא מחויבת היא הדת של הקניון.
אם לקפיטליזם חמור הסבר של המפעל ושל פס הייצור התאים הפרוטסטנט הסגפן, הרי שלקפיטליזם הצבעוני של הקניון מתאים איש העידן החדש המחויך. במלים אחרות, פס הייצור הוא מונותיאיסטי ואילו הקניון הוא פגאני. וזה המאבק בין שרי אריסון לבין סטנלי פישר.
