השבוע ראיין "זו הדרך" את ד"ר נורית פלזנטל מירושלים, פסיכולוגית ופעילה בארגון "הורי לוחמים זועקים: די!". הארגון שהוקם במטרה למנוע את הכניסה לרפיח, מאגד אלפי הורים ללוחמים בצבא הדורשים להפסיק את המלחמה, לקיים עסקת חטופים ולהגיע להסדר מדיני עם הפלסטינים.

מה מטרת הארגון? כמה פעילים יש בו?

אני אמא לשלושה בנים, מתוכם – שניים לחמו ברצועה, אחד במילואים והשני בסדיר. הלוחם בסדיר נמצא שם מעל 10 חודשים ועכשיו האריכו לו את השירות בעוד 4 חודשים.

הארגון עבר כמה גלגולים. התחלנו בתור קבוצה שנקראה: הורים ללוחמים זועקים די!. זו קמה בסוף אפריל כדי למנוע את הכניסה לרפיח.  זעקנו "די" גם במובן של די למלחמה וגם די במובן של הגעה לעסקה וקריאה להסכם מדיני, כי אחרת זה בעצם סוג של הקרבה ללא תכלית. הארגון גדל מאז.

מהות לחיילים בסיירת אגוז יזמו את הקבוצה, ולאחר מכן הצטרפו הורים מכל החילות של צה"ל. הקבוצה מנתה כ-700- 800 חברים, שפרסמו כמה מכתבים שקראו להפסקת הלחימה. על המכתב האחרון שפרסמנו היו חתומים 2,000 הורים. לפני כמה שבועות הוחלט על איחוד כוחות עם הקבוצה "אימהות בחזית". כיום שמנו הוא: "אימהות בחזית – חזית הלוחמים".

מה הוביל אותך לפעול בארגון?

התחלתי את פעילותי באימהות בחזית ובאמא ערה. עד אפריל חשבתי שזאת מלחמת אין ברירה. הכניסה לרפיח הייתה מבחינתי קו פרשת המים. אני לא האמנתי שתהיה כניסה. חשבתי שהאמריקאים וראשי הצבא יצליחו למנוע את זה, מה שלא קרה. כניסה צבאית לרפיח היא מלכודת מוות של חיילים, חטופים ושל העקורים הפלסטיניים שחוסים שם. בנקודה זאת הבנתי שהמלחמה היא מלחמת ברירה שכל מטרתה היא – הישרדות פוליטית של נתניהו.

אילו פעולות הארגון עושה?

בהתחלה כתבנו מכתבים לראשי המערכת הפוליטית ולרמטכ"ל בקריאה שלא להיכנס לרפיח, למכתבים האלה איש לא ענה. יצאנו בכוח להפגנות עם הסמלים והשלטים של 'הורים ללוחמים זועקים: די!' 'לא טוב למות בעד ארצנו!' ועוד. היינו חודש בצומת תל השומר כי שם מאושפזים רבים מהפצועים במלחמה. חסמנו את נתיבי איילון ליד הקריה ואת דרך בגין עם כשידינו צבועות אדום, כמו דם על הידיים. זו הייתה הפעולה המתוקשרת ביותר שלנו. המאבק השלישי הוא דרך התקשורת. כתבתי מאמרים בעברית ובאנגלית ופרסמתי אותם בעיתונות וכן התראיינו ברדיו ובטלוויזיה. אני דיברתי בקפלן. זה היה בשבוע של אישורו בקריאה הראשונה של חוק הפטור מגיוס וארבעה חיילים מגבעתי נהרגו ממש באותו יום.

אנחנו פועלות גם בחזית הפרלמנטרית. כשהתאחדנו עם אימהות בחזית הרחבנו את ההשפעה שלנו דרך ייצוג בכנסת. אמהות בחזית רשאית להשתתף בוועדות הכנסת. בסוף יולי הגשנו עתירה לבג"ץ בנושא שחיקת הלוחמים. לא הייתה מלחמה שבה אותם כוחות לוחמים לחמו כל הזמן. החיילים שחוקים וצה"ל לא מוכן לאפשר להם התרעננויות. צה"ל היה אמור להשיב לעתירה ב-7.8, אך הוא ביקש דחייה של חודש.

מה המטרות שלכן ליום שאחרי המלחמה?

בתור ארגון אנו דורשים את סיום הלחימה באופן מידי, מה שכרגע נראה רחוק מתמיד. ביום שאחרי אנו דורשים הגעה להסכם מדיני והימנעות מכניסה למלחמה עם חיזבאללה.

האם בעיניכם סרבנות היא כלי פעולה יעיל?

מתקיימים הרבה דיונים כאלה בקבוצה. ישנם כאלה שתומכים וכאלה שמתנגדים. אגיד שכרגע, החיילים ברובם אינם חושבים על סירוב בשל דאגתם לחבריהם בשדה הקרב. אנו מנסים ליצור מכנה משותף כמה שיותר רחב. קריאה לסרבנות הייתה יכולה להוציא אותנו מהקונסנזוס, בעיקר בזמן המלחמה. אז כרגע אין קריאה פורמלית של הארגון לסרבנות למרות שחלק מהאנשים בארגון הם בעד סירוב.

האם אתם מקיימים שיתופי פעולה עם ארגונים בארץ ובעולם?

כמובן. קודם כל יש קשרים עם ארגוני המחאה בקפלן. למשל זה שאני באתי לדבר בהפגנה בקפלן היה חלק משותפות עם ארגונים נוספים. ישנה גם קבוצה של ארגוני אימהות לצורך תיאומים. אנחנו שואפות לעבוד יחד עד כמה שאפשר ולהיות קשורים עם יותר ארגונים. חיבור הוא חשוב. יש לנו חיבור מיוחד לרחל בן דור מתנועת ארבע אימהות, זו התנועה שגרמה ליציאה מלבנון ב-2000. היא נמצאת איתנו בקשר שוטף. אנחנו נעזרים בה בחשיבה ובארגון.

ומה עם ארגונים שמאליים יותר כמו שותפות השלום?

לא בקשר ארגוני איתם. ישנם אנשים בקבוצה שיש להם קשר לשותפות השלום. למשל, יועצת התקשורת שלנו עובדת גם איתם. יש לנו שיתופי פעולה גם עם חלק ממשפחות החטופים. אנו מנסים להשמיע בעיקר את הקול  הייחודי של הלוחמים כאשר מסביב נשמעים הרבה מאוד קולות אחרים. תמיכתנו מאוד ברורה בקיום עסקה לשחרור החטופים.

מה הקושי המרכזי בהפעלת הארגון?

אני חושבת שהשאלה הכי גדולה היא באמת איך להשפיע בכלל ובאופן אפקיטיבי. איך ובאיזה אופן להילחם בייאוש של עצמנו ובאדישות הציבורית הגוברת.

מה היו התגובות לפעולותיכם?

קיבלנו תגובות מעורבות. יש הרבה מאוד הורים שמזדהים ומצטרפים, וככל שעובר הזמן הארגון גדל. הארגון מהווה מקום גם של תמיכה וגם של פעילות אני יכולה להעיד על עצמי: בתוך כל הייאוש, הפעילות עוזרת לי לתפקד. יש כמובן מי שלא תומך. למשל, באחת ההפגנות הגדולות בירושלים צעדנו עם השלטים 'הורי לוחמים זועקים: די!'. ביביסט קילל אותנו ופגע בנו פיסית וזה הסתיים בחקירה במשטרה.

בחו"ל פורסמו עלינו כמה כתבות באנגלית. קיבלנו עליהן תגובות אוהדות מצד הקהילות היהודיות, שהתמקדו בנושא ההתמודדות של אימהות ללוחמים.