אנחנו חיים לעיתים עם קונספציות – תפיסות שגויות המעניקות לנו תחושת ביטחון מדומה בעת שהמציאות קורסת מתחת לרגלינו. אחת הקונספציות המסוכנות ביותר היא האמונה, לפיה מערכות הרווחה והבריאות בישראל פועלות בצורה מספקת. בפועל, הן מתקשות לספק מענה בסיסי לאוכלוסיות הפגיעות ביותר וגם לאנשי המקצוע הנמצאים בקו החזית – מדריכי השיקום והנוער .

הדרך לחולל שינוי במערך הרווחה מתחילה בהבנה פשוטה אך חיונית: אי אפשר לצפות לשירותי רווחה מתפקדים, איכותיים ויעילים כל עוד מדריכי השיקום והנוער נשחקים בעבודה בתנאים בלתי-אפשריים. אנו מצפים מהם לעמוד בחזית המערכת, להיות דמויות משמעותיות עבור מטופלים הנמצאים בצמתים קריטיים של חייהם, ולעשות זאת מתוך תחושת שליחות. אך בפועל, שכרם ותנאי עבודתם אינם משקפים כלל את העומס העצום של תפקידם.

חברה הנחלשת מבפנים

מה המחיר שכל אחד מאיתנו משלם כשהעוני גדל והפערים מתרחבים? חברה שבה אנשים רבים יותר נזקקים לשירותי רווחה אך לא מקבלים מענה מספק היא חברה הנחלשת מבפנים. עוני אינו רק בעיה של הפרט – הוא מחלחל ומשפיע על המערכת החברתית כולה: על הכלכלה, על תחושת הביטחון ברחובות, על הבריאות הציבורית, ועל היכולת של החברה לשמור על סולידריות חברתית .

כאשר שירותי הרווחה קורסים, מתגלגל הנטל לכל פינה בחיינו: יותר אנשים מוצאים את עצמם ללא מענה במצבי משבר, הפשיעה עולה, והקהילות שאנחנו חיים בהן מאבדות מהחוסן שלהן. חברה המתעלמת מהחלשים בתוכה פוגעת לא רק בהם, אלא גם בעצמה – היא מאפשרת למעגלי המצוקה להתרחב ולהיות נטל כבד יותר על כולנו.

כל אחת ואחד עלול, ברגע מסוים בחייו, למצוא עצמו זקוק לעזרה: בעקבות משבר אישי, אתגר בריאותי או אירועים שלא בשליטתנו. ברגעים אלה, מערכות הרווחה והבריאות אמורות  לתמוך בנו. לכן השאלה שצריכה להישאל היא: האם מערכות אלה אכן מסוגלות לעמוד לצדנו כשנזדקק להן?

מה שנדרש לעשות

כדי שזה יקרה, ראשית יש להעלות את שכרם של המדריכים לרמה שתאפשר להם לקיים אורח חיים יציב ומכובד. כיום, שכרם של מדריכים רבים אינו עולה על שכר המינימום ולעיתים אפילו נמוך מכך. המצב מאלץ אותם לעבוד בכמה עבודות רק כדי לשרוד. רמת השכר הנוכחית אינה מתגמלת אותם על מאמציהם. וכך קורה שאנשים איכותיים נוטשים את התחום. שכר הולם אינו רק עניין מוסרי – הוא תנאי בסיסי לגיבוש כוח אדם יציב, מקצועי ונאמן למערכת לאורך זמן.

שנית, הכשרה מקצועית למדריכים חייבת להפוך סטנדרט מחייב בכל מסגרת שיקום. כיום, במקרים רבים, מדריכים נכנסים לתפקידיהם עם הכנה שטחית בלבד, אם בכלל. הם נדרשים להתמודד עם מצבים מורכבים – משברים נפשיים, התפרצויות אלימות, טראומות של מטופלים – ללא הכלים המתאימים לכך. על ההכשרה לכלול לא רק הבנה תיאורטית של עקרונות פסיכולוגיים וחינוכיים, אלא גם הכנה מעשית להתמודדות בשטח. מדריך שמצויד בכלים אלה, בכוחו להעניק טיפול טוב יותר למטופלים, להרגיש בטוח בתפקידו ולהימנע משחיקה מיותרת.

שלישית, חיוני להדק את הפיקוח על העמותות והגופים הפרטיים שמפעילים מסגרות רווחה. דו"ח מבקר המדינה מ- 2016 חשף כי חלק מהעמותות המפעילות מסגרות בתחום בריאות הנפש אינן עומדות בתנאיי המכרזים – ובכל זאת ממשיכות לקבל תקציבים מהמדינה. מחדל זה חושף את חוסר האחריות המערכתי. פיקוח הדוק יותר לא רק יבטיח שמדריכים יקבלו את התנאים שמגיעים להם, אלא גם שהמטופלים ייהנו משירותים ברמה גבוהה יותר .

רביעית, המדינה חייבת להגן על המדריכים עצמם, במיוחד על זכויותיהם הבסיסיות כעובדים. מדריכים המנסים להתאגד או לשפר את תנאי העסקתם נתקלים לא פעם באיומים, בדיכוי ואפילו בפיטורים מצד המעסיקים. כאשר המדינה מעלימה עין או נמנעת מלהתערב, היא שולחת מסר ברור לעובדים: אתם לבד במאבקכם. לכן גיבוי ממשלתי ואכיפה של זכויות עובדים הם תנאי הכרחי לבניית מערכת המכבדת את עובדיה.

השינוי אפשרי

חייבים להבין שהמצב הגרוע הנוכחי משפיע לא רק על המדריכים עצמם, אלא גם על המערכת כולה. עקב המחסור החמור במדריכים כתוצאה מהתנאים הירודים, אי-אפשר להרחיב שירותים או לשפר אותם. מסגרות קיימות מתפקדות בתת-תקן, מטופלים נותרים ללא מענה מספק, והבעיות הקיימות רק מעמיקות .השקעה בתנאיי העסקה, בהכשרה ובפיתוח כוח האדם אינה רק חובה מוסרית. זה גם מהלך כלכלי וחברתי נכון. מדריך שיקום ונוער ששכרו הולם והזוכה בהכשרה מקצועית ובתמיכה מתמשכת יוכל ללוות מטופלים בצורה אפקטיבית יותר, לסייע להם להשתלב בחברה ולמנוע הידרדרות למצבים חמורים יותר .

מעבר לכך, עליית איכות השירותים תחסוך למערכת הרווחה והבריאות משאבים אדירים. טיפול נכון ומקצועי בשלבים מוקדמים חוסך את העלויות הגבוהות שמגיעות עם משברים חמורים יותר, כמו התמודדות עם עבריינות, אשפוזיים חוזרים או ניתוק חברתי. השינוי הזה אפשרי. הוא דורש רצון פוליטי, הקצאת משאבים והתייחסות אמיתית למדריכים כאל אנשי מקצוע מרכזיים במערכת. עלינו להפסיק לראות בהם כוח עבודה זול ומתחלף, ולהתחיל להכיר בתפקידם החיוני כעמוד התווך של מערך הרווחה.

השאלה איננה אפוא אם עלינו לשנות את המצב – אלא מתי נפעל, לפני שהמשבר יחמיר עוד יותר. אם תימשך התפיסה השגויה, נמצא את עצמנו מול שוקת שבורה: אין מספיק מדריכים בעוד שירותי הרווחה קורסים נוכח הביקוש הגובר.   בעיה זו אינה חדשה: בדיונים בכנסת התריעו על כך כבר לפני שנים.

אבל מה יקרה לאלה שטרם פנו לעזרה? כמה נורא לחשוב שאנשים נמנעים מלבקש סיוע כי אינם מאמינים שהמדינה אכן  תעזור להם. ומה יקרה אם כל הנזקקים יפנו בבת אחת? האם יהיו מספיק מענים? התשובה ברורה: אין מספיק מדריכים, כי כמה אנשים מוכנים לעבוד בשכר מינימום בתנאים קשים כאלה? כמה מדריכים יסכימו לוותר לאורך שנים על השכלה מקצועית וקידום? כל עוד המצב נותר בעינו, תימשך התחלופה הגבוהה ומערכת הרווחה תישחק עוד יותר. רק כשאנחנו, האזרחים, נדרוש מענה ראוי לעצמנו, נוכל לשנות את המציאות ולבנות מערכת המסוגלת לעזור לכל מי שזקוק לה ללא השהיה ובאופן הנכון.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/132590/