הימין לא למד דבר ולא שכח דבר. בסוף השבוע האחרון (31.10) אמר שר המדע, הטכנולוגיה והחלל, אופיר אקוניס (המכונה "גרונו של ביבי") כי "רעיון שתי המדינות לשני עמים מת. צריך למצוא הסכם ביניים ארוך טווח – אולם כרגע אין פרטנר". בתשובה לשאלה באירוע שבתרבות בבאר–שבע, השיב השר שקשרי כלכלה יכולים לשמש "גשר" בין הצדדים.

לפני יותר מ-7 שנים, ב־20 בינואר 2008, עלה יו"ר האופוזיציה והמועמד לראשות הממשלה דאז, בנימין נתניהו, לדוכן הנאומים במלון דניאל בהרצליה ושרטט את הדרך שלו להגיע לשלום עם הפלסטינים: ״השלום הכלכלי הוא פרוזדור לשלום מדיני. הוא לא מייתר את המשא ומתן על הסדר הקבע, אבל יוצר תנאים להבשלתו. הסכסוך עם הפלסטינים זועק לזה. נכון שזה לא פותר את בעיית השאיפות הלאומיות, אבל זה אמור לאפשר לנו להגיע להידברות במצב טוב יותר".

תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים ממתינים ל"שלום הכלכלי" במחסום (צילום: אקטיבסטילס)

לתיאוריית "השלום הכלכלי" של נתניהו, שבאה לידי ביטוי גם בספרו "מלחמה בטרור", יש שני יסודות. הראשון הוא טוויית קשרים כלכליים חזקים בין הכלכלה הפלסטינית לישראלית. היסוד השני מיישם את רציונאל השוק החופשי. במערכת הביטחון נהוג לקרוא לזה ״מחיר ההפסד״. כלומר, אם תעלה רמת החיים של הפלסטינים בשטחים הכבושים, "יקטן התמריץ שלהם לצאת למאבק אלים נגד ישראל", כי "יהיה להם יותר מדי מה להפסיד".

התיאוריה הזאת הייתה דומיננטית מסוף האינתיפאדה הראשונה שהחלה בדצמבר 1987, דרך הסכם אוסלו ב-1993 ועד לפרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 – בימי ממשלתו של אהוד ברק. כדברי נשיא המדינה לשעבר, שמעון פרס, מדובר "בשלום של שווקים ולא בשלום של דגלים". במילים אחרות: הקפיטליזם יסדר.

אבל הקפיטליזם לא מסדר. הקפיטליזם רק מעמיק את היסודות למאבק לעצמאות לאומית, כי אותו "שלום בין שווקים" הוא לא יותר מהמשך הניצול הקולוניאלי של השטחים הפלסטינים, משוד המים והקרקעות המאורגן ועד להעמקת השבי של המשק הפלסטיני בידי הקפיטליזם הישראלי. ובמה שנוגע לעובדים הפלסטינים, כל מה שצפוי להם הוא ניצול מחפיר בידי מעסיקים ישראלים, בשטחה של מדינת ישראל ובהתנחלויות הרבות. ניצול מעמדי זה נמשך ללא הפוגה מזה כחמישה עשורים.

 כך נראה ה"שלום הכלכלי", כדברי נתניהו, או "שלום השווקים", כדברי מנהיגה לשעבר של מפלגת העבודה, פרס: אין לו כל אחיזה במציאות הישראלית–פלסטינית. על מנת שיהיה שלום הכרחי להקים מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים, לסגת לגבולות 67, לפרק את ההתנחלויות ולמצוא פתרון מוסכם לשאלת הפליטים. כל יתר ההצעות הן לא יותר מגלגול נשמות ל"ניהול הסכסוך" הידוע לשמצה.

המדינה הפלסטינית העצמאית תוכל לקיים קשרים כלכליים עם ישראל, אם הדבר ישרת את האינטרסים שלה. אבל הניסיון להחיות את הצעות ה"שלום הכלכלי" תוך המשך הכיבוש והניצול של האדמות, השווקים והעובדים הפלסטינים – נועד לכישלון ידוע מראש.

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"