שילוב בין סביבת עבודה לא בטוחה ואי מתן הדרכה להתנהלות בטוחה במפעל, הובילה לכך שרבים מהעובדים עברו תאונות בעבודה. בעל המפעל לא הכיר בתאונות והיה שולח את העובדים לקבל טיפול רפואי בביה"ח טולכרם, על חשבונם, מבלי ששולם להם פיצויי לו זכאים כחוק בגין תאונות עבודה.

מצבנו היה קשה, היינו כשישים פועלים לא מאוחדים שהיו מתחרים בינם לבין עצמם במטרה למצוא חן בעיני המעסיק, גם לו הדבר פגע בעמיתינו לעבודה.

השינוי התחיל בשנת 1998
במציאות מרה זו, עלה בדעתנו הרעיון לאחד את העובדים. בשנת 1998 ארגנו גרעין של שבעה עובדים ובזהירות רבה, בשל חשש מדיכויי מצד המעסיק, התרחבנו אט אט. לאחר תקופה, ומתוך רצון לשפר את תנאי עבודתנו, הורגש צורך בקרב כלל העובדים בארגון ועד עובדים שיעלה את דרישותינו ויגן על זכויותינו. זימנו פגישה מורחבת בה השתתפו מרבית העובדים ודנו על נושא איחוד העובדים. בפגישה סיכמנו כי המאבק יהיה דמוקרטי וכי יועלו בו דרישות אשר יזכו לתמיכת רוב העובדים. ואכן, לאחר שראינו שהעובדים תומכים זה בזה, בחרנו ועד עובדים וקיבלנו על עצמנו החלטה לכבד את החלטותיו.

לאחר הבחירות, מסרנו למעסיק את פרטי חברי הועד והודענו לו שעל נושאים הקשורים לתנאי עבודה לעבור דרך הועד. כמו כן, העלנו בפניו רשימת דרישות ביניהן תשלום שכר מינימום, כל זכויותינו הסוציאליות על פי חוק, קבלת אמצעי הבטיחות והבריאות התעסוקתית הנדרשים וכן פיצויי עובדים הנפגעים בתאונות עבודה.

המעסיק סירב לדרישות ומיד פיטר חלק מחברי הועד הנבחר. בזכות רמת המודעות הגבוהה בקרב העובדים וההחלטות שהחלטנו בתהליך בחירת הועד, תגובתנו הייתה עזיבת כל העובדים את המפעל והפסקת העבודה. כך הכרחנו את המעסיק לחזור בו מפיטורי חברי הועד.

אחרי צעד ראשון זה, קמנו בסדרה של התייעצויות שבסופן הסכמנו על קיום שביתה. שלחנו מכתב למעסיק בו הצהרנו על סכסוך עבודה ודרשנו שתוך שבועיים ישפר את תנאי העבודה. כאשר לא השתנה דבר, פתחנו בשביתה שנמשכה ארבעה ימים ובעקבותיה זכינו בכמה הישגים. ההישג החשוב ביותר היה הכרה מצד המעסיק בוועד העובדים הנבחר. המעסיק בתגובה, הפיץ בקרב העובדים שמועות בניסיון לסכסך בינינו, אך הוא לא הצליח לשבור את אחדות העובדים.

מאבק נוסף בשנת 2007
בשנת 2007 הכרנו במשרדי ההתאחדות הכללית של איגודי העובדים בטולכרם את עמותת קו לעובד. בעקבות ההכרות, התחלנו להשתתף בסדנאות אותן מארגנת העמותה במטרה להעלות את רמת המודעות של העובדים לזכויותיהם החוקיות ולחשיבות אחדותם. באותה תקופה, החליט בית המשפט העליון להחיל את חוקי העבודה בישראל על הפועלים הפלסטיניים המועסקים באזורים התעשייתיים בהתנחלויות.

לאור פסיקה זו, התחלנו לתכנן כיצד נדרוש את זכויותינו החוקיות. כאשר סרב המעסיק ליישם את חוקי העבודה בישראל, הודענו שוב על סכסוך עבודה והכרזנו על שביתה פתוחה שנמשכה 21 ימים. בתקופה זו, התנהל מו"מ מפרך בינינו לבין המעסיק. בזמן המשא ומתן ניסה המעסיק לתת הטבות לחלקנו על מנת להחליש אותנו אך נכשל בכך.

בזמן השביתה ארגנו משמרות מחאה מול שערי המפעל וחשפנו את המתרחש בפני התקשורת הישראלית והבינלאומית. אחד ההישגים החשובים ביותר היה העלאת שכרנו מ-10.00 ₪ לשעה ל-17.00 ₪ לשעה.

לפי הערכתנו, השביתה השנייה הייתה מוצלחת מהראשונה בשל מספר סיבות עיקריות: דבר ראשון, אחדות העובדים הייתה גדולה יותר, סיבה נוספת היא תמיכתן של עמותת קו לעובד והתאחדות האיגודים בטולכרם לצידנו באופן רציני בשביתה. כמו כן, נוכחנו לגלות שהתכנון, התאום בין העובדים, כיבוד החלטות הועד ועמידה לצדו חיזקו את העובדים והינם גורמים חשובים בתהליך המאבק.