מאת בוריס קרגליצקי
את האירועים בקייב, בירת אוקראינה, שהחלו בחורף 2013, אפשר בצדק לאפיין כמרידה של מעמד הביניים. אם נבחן את המצב בעולם, החל בראשית המאה ה-21, נראה כי מרידות מסוג זה התרחשו ברחבי העולם – מארה"ב, דרך ברזיל, ועד לארצות ערב. מבחינה זו, רוסיה ואוקראינה אינן יוצאות מן הכלל. אולם מכך שלהתמרדויות אלה יש מאפיינים משותפים, אין להסיק שסדר היום הפוליטי שלהן זהה. בחלק מן המקרים, הסיסמאות הדמוקרטיות שולבו בתביעות למען שינוי חברתי מתקדם, ואילו במקרים אחרים – הרטוריקה הדמוקרטית היא רק כיסוי עבור אינטרס קבוצתי צר.
ניאו–נאצים לאחר המתקפה על מטה המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה בקייב (צילום: הומניטה)
העובדה שהמרי הפוליטי של שכבות הביניים מתאפיין בסתירות, לא אמורה להפתיע אותנו. בשל המיקום החברתי הייחודי של שכבות אלה, הן מתאפיינות באי–יציבות אידיאולוגית ופוליטית ומתנודדות לעיתים בין השמאל לבין הימין. בדומה, אין זה מקרי שבאותן ארצות מפותחות המצויות במטרופולין הקפיטליסטי, המרי של שכבות הביניים נשא אופי יותר פרוגרסיבי, ואילו בפריפריה הקפיטליסטית – ההיפך הוא הנכון. ככל ששכבות הביניים גדולות יותר מבחינה מספרית, וככל שחבריהן מודעים יותר מבחינה מעמדית להיותם עובדים שכירים בעלי השכלה גבוהה מהממוצע וכו' – כך יש להם פחות אשליות לגבי מקומם בחברה ולגבי האפשרויות העתידיות הפתוחות בפניהם.
ביחס למציאות חברתית זו, חשוב לנתח את תפקידו של השמאל. במשך שנים רבות, נמנע השמאל מקשר עם מעמד העובדים ובמקום זאת, פעל עם ומתוך שכבות הביניים, והיה שותף יחד איתן להתנודדות בין רעיונות ימניים ושמאליים. כיום, משימת השמאל היא לגבש גוש חברתי רחב, שיאגד תחתיו הן את מעמד העובדים והן את שכבות הביניים (שהאינטרסים שלהן, מבחינה אובייקטיבית, כרוכים בשינוי הסדר החברתי הקיים). אם לא יצליח השמאל לעשות זאת, שכבות הביניים עלולות לקדם מצע פוליטי ריאקציוני, והשמאל עלול למצוא עצמו נגרר אחריהן. תהליך מסוג זה הוא שאירע בקייב.
מרבית המשקיפים והפרשנים נאלצו להודות כי בהפגנות כיכר מיידאן בקייב, ההגמוניה הפוליטית הבלתי מעורערת הייתה בידי הימין. אולם לרוב הם ליוו אבחנה זו בהתנצלויות דוגמת "לא כל המפגינים בכיכר מיידאן הם פאשיסטים" – כאילו הוויכוח הוא על הרכב הקהל, ולא בשאלה בידי מי נמצאת ההנהגה הפוליטית! במובנים מסוימים, המצב היה פחות מסוכן לו המפגינים בקייב היו כולם פאשיסטים גלויים. מה שהופך את מיידאן לסכנה אמיתית לדמוקרטיה, זו העובדה שהימין הקיצוני הצליח לזכות בהנהגת מרבית המפגינים, ובכללם שכבות הביניים וכוחות מהמרכז הפוליטי.
האינטלקטואלים הליברלים מהשמאל אומנם זיהו נכון את המרכיבים של הקוקטייל במיידאן, וגם זיהו מי הבוחש בקוקטייל, אולם במקום לבקר תהליך זה – הם הצטרפו אליו.
בכך שהשמאל הסגיר את עצמו לידי ההנהגה הימנית של כיכר מיידאן, הוא איפשר לפאשיסטים להפוך אנשים רבים, אזרחים מן השורה, לבשר תותחים עבור קידום סדר היום של הימין (זאת כיוון שבכיכר מיידאן לא היה שום סדר יום אחר זולתו, וגם כיוון שלא הייתה כל אפשרות לכונן סדר יום כזה, נוכח ההגמוניה המוחלטת של הריאקציונרים). כמובן, שלהתבטא באפן ביקורתי נגד התהליך שהחל בכיכר מיידאן – שנהנה מרוח גבית של התקשורת הלאומנית והשמרנית – הוא דבר קשה, ולעיתים אפילו מסוכן. הפעילים בכיכר החלו להשתמש באלימות פיזית כלפי מי שחלקו על עמדותיהם, וזאת עוד לפני ההפיכה שתפסה את השלטון.
התמיכה הבלתי–ביקורתית שהעניקו אינטלקטואלים מהשמאל למחאת כיכר מיידאן היא נוראית, לא רק משום שהיא העמידה את השמאל במצב קשה מבחינה מוסרית, אלא גם משום שמרגע שאינטלקטואלים אלה עלו על העץ – קשה להם לרדת ממנו. עמדה זו מבודדת את האינטלקטואלים לא רק מההמונים, שהתקוממו באופן דמוקרטי בדרום–מזרח אוקראינה נגד הממשלה הימנית, אלא גם מבודדת אותם ממפגינים ומפעילים רבים בתנועת המחאה נגד הממשלה האוקראינית הקודמת, שאתמול – היו להם ספקות לגבי הנהגת המחאה; היום – הם התפכחו; ומחר – הם אולי ייצאו למחאה נוספת, הפעם נגד הממשלה הימנית שהם סייעו להעלות לשלטון.
אנשים רגילים, "מן היישוב", יכולים לשנות את עמדותיהם, לפעמים מקצה לקצה, ללא בושה. אבל אצל האינטלקטואלים זה אחרת. אנשים רגילים יכולים לומר: "הונו אותי". ואילו האינטלקטואלים חייבים להתוודות: "הוניתי אחרים".
פרופ' בוריס קרגליצקי הוא סוציולוג מרקסיסט, המכהן כראש המכון לחקר הגלובליזציה והתנועות החברתיות, הפועל במוסקבה המאמר פורסם במקור בכתב–העת הסוציאליסטי המקוון "לינקס".