מאת בוריס קרגליצקי, מוסקבה
בוריס קרגליצקי הוא סוציולוג מרקסיסט, המכהן כראש המכון לחקר הגלובליזציה והתנועות החברתיות. הדברים נכתבו בסוף חודש פברואר, בטרם ההפיכה הימנית–קיצונית שהפילה את ממשלת ינוקוביץ' באוקראינה.
המשבר באוקראינה – שבמרכזו עימות בין ממשלה ריאקציונרית לבין אופוזיציה ריאקציונרית לא פחות, המתאפיינת גם במגמות פאשיסטיות גלויות – יצר בלבול בשמאל. בין העמדות שהושמעו, היו כאלה שקראו להשתתף בהפגנות נגד ינוקוביץ' – ללא קשר לשאלה מהן מטרות המחאה, או מהי תפיסת העולם של שאר משתתפיה – והיו אחרות שהציעו לתמוך בינוקוביץ' בתור "הרע במיעוטו".
מדוע פרצו מחאות דווקא באוקראינה, ולא, למשל, ברוסיה? בניגוד למה שטוענים אינטלקטואלים ליברלים במערב, הסיבה להבדל אינה שהאוקראינים מצטיינים – להבדיל מהרוסים – באהבתם לחירות. הסיבה היא שלרשות אוקראינה עומדים פחות משאבים חומריים, ולכן – האוליגרכיה המנהלת אותה מתקשה להסדיר את ענייני המדינה באופן שירצה את כל בעלי הכוח. הסיבה שרוסיה ידעה יציבות יחסית בעשור האחרון, נובעת לא מדמותו הסמכותנית של פוטין, אלא מכך שהמעמדות השליטים הצליחו, פחות או יותר, לחלק את העוגה ביניהם. ב-2011 פרצו מחאות המוניות ברוסיה בדיוק משום שהמשך ההסדר הפנימי הזה של ההון – הועמד בספק.
מחאת רחוב של הקומוניסטים באוקראינה (צילום: הומניטה)
בדומה לרוסיה, גם באוקראינה תמך השמאל הליברלי בהתייצבות מאחורי מחאת כיכר העצמאות בקייב, "ולמרות הדומיננטיות של הימין" – קרא לחבור ללאומנים ולפאשיסטים ולהיאבק למען "השפעה על הציבור". זה קו הדומה לזה של הליברלים הרוסים במחאות 2012-2011, אולם בהבדל חשוב: במחאה ברוסיה הייתה השפעה שמאלית בקרב המפגינים כבר מראשית הדרך. באוקראינה – המצב שונה מיסודו.
הבדל חשוב נוסף הוא שבמחאה ברוסיה המאבק על ההגמוניה היה בין הליברלים לבין הכוחות השמאליים, ואילו הלאומנים – היו שוליים, יחסית. ואילו בכיכר העצמאות בקייב, השמאל נאלץ להתמודד עם הלאומנים והפאשיסטים, שאומנם לא שולטים במחאה כולה – אולם הם בעלי עמדות השפעה והובלה. שעה שעם הליברלים ניתן לנהל ויכוח, כל שיח עם הימין הקיצוני הוא חסר טעם. אין כל אפשרות לדיאלוג רציונאלי, המורכב מטיעונים ומטיעוני–נגד, עם קבוצות שהתרבות הפוליטית שלהן מתבססת על עקרונות אחרים לגמרי: לא על כלים אנליטיים או תיאורטיים, אלא על הפעלת כוח, שמולו אין אפשרות אלא להפעיל כוח נגדי.
השמאל בכיכר העצמאות בקייב הוא בלתי נראה ובלתי נשמע. בתחילת ההפגנות, כמה מפעילי השמאל הוכו. אולם עם התפתחות ההפגנות, השמאל הפך כה חסר משמעות, שאיש לא טרח אפילו להכות את פעיליו. אין משמעות הדבר שהשמאל לא יוכל להתגבש בעתיד ככוח ממשי. אולם תנאי מקדים לכך הוא לנתח בצורה מפוכחת את המצב הקיים.
ברור, כי לא כל המפגינים ברחובות קייב הם תומכיו של סטפן בנדרה, מי שהנהיג בעבר את הפאשיזם באוקראינה. אולם חרף זאת, לא קיים מרחב פוליטי עבור השמאל במחאת כיכר העצמאות בקייב. איש לא יוכל לצאת משם עטור ניצחון, לבד מהלאומנים ומתומכי בנדרה.