הנשיא ברק אובמה השמיע במוצ"ש (31.8) בבית הלבן את ההצהרה: "החלטתי שארצות הברית צריכה לנקוט פעולה צבאית בסוריה, בכפוף לאישור הקונגרס". לכאורה, מדובר בצעד מתבקש מצידו, בהתחשב בכך שהחוקה האמריקאית מחייבת את הנשיא לקבל את אישור הקונגרס בטרם יכריז מלחמה. והרי, לא סוריה היא שהכריזה מלחמה על ארה"ב, אלא ארה"ב היא שעומדת לתקוף את סוריה. אבל החלטת אובמה אינה תוצאה של שיקול דעת דמוקרטי או חוקתי. בעבר, צבאו תקף תקיפות קטלניות במזרח התיכון ללא הסכמת בית הנבחרים והסנאט, ובניגוד לדעת רוב המדינות החברות באו"ם. ההחלטה לפנות אל הקונגרס מסמלת יותר מכל כי נשיא ארה"ב המצדד במתקפה על סוריה, מגלה כי כיום עמדה זו מבודדת אותו הן במגרש הביתי והן בדעת הקהל העולמית.

מפגינים מול בית הלבן, אמש, נגד המלחמה (צילום: אל אתיחאד)

     בעת שהודיע הנשיא על דחיית המתקפה, הפגינו מאות מחוץ לבית הלבן, וקראו "הסירו ידיכם מסוריה" ו-"לא למלחמה". לפי סקר של סוכנות "רויטרס" (30.8), רק 20% מאזרחי ארה"ב תומכים בתקיפה צבאית בסוריה.

    נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, הבהיר בתגובה, כי על ארצות הברית להציג בפני מועצת הביטחון של האו"ם את ראיותיה בדבר אחריותה לכאורה של ממשלת סוריה לשימוש בנשק כימי נגד אזרחים. פוטין הוסיף, כי על אובמה, "המעוטר בפרס נובל לשלום", לחשוב על הקורבנות הפוטנציאליים של תקיפה. שר החוץ הסיני, וואנג יי, אמר כי מועצת הביטחון צריכה להמתין עם החלטתה, עד שתסתיים בדיקת פקחי האו"ם.

    אך בעוד ההתנגדות של רוסיה וסין, יחד עם מדינות רבות בעולם השלישי (כגון רוב מדינות אמריקה הלטינית, ובראשן ונצואלה וקובה) הייתה צפויה, הרי מה שהתגבש בבריטניה היה הפתעה של ממש. הצעתו של ראש הממשלה דייוויד קמרון, המצדד בהתערבות צבאית בסוריה, נחלה מפלה בפרלמנט הבריטי, ונדחתה ברוב של 285 מול 272. לראשונה מאז סוף המאה ה-18, ראש ממשלה בבריטניה לא קיבל גיבוי למהלך מלחמתי אימפריאליסטי מחברי הפרלמנט, בו למפלגתו השמרנית יש רוב ברור. אפילו שרים בממשלתו נעדרו מההצבעה הגורלית.

    אד מיליבנד, מנהיג מפלגת הלייבור, אמר לרשת בי.בי.סי. לאחר ההצבעה, כי הוא "נחוש ללמוד את הלקח מעיראק". מיליבנד הוסיף כי "היחסים הלכאורה מיוחדים" בין ארה"ב לבין בריטניה "אינם יכולים להסתכם בלעשות פשוט את מה שהנשיא האמריקאי אומר שהוא רוצה לעשות". תבוסת קמרון משקפת את התנגדות רוב הבריטים להתערבות צבאית. לפי סקר שפרסם ה-"דיילי טלגרף" (29.8), רק 11% מהם תומכים בתקיפה.

    פרט לנשיא צרפת, פרנסואה הולנד, שום ראש ממשלה או ראש מדינה באירופה אינו מצדד בעמדת ארה"ב. אפילו השותפות לכיבוש אפגניסטן ועיראק ולתקיפת לוב – מסתייגות מתקיפה.

    על רקע בדידותו של אובמה, בולטות התמיכה במלחמה של גרורותיה של ארה"ב במזרח-התיכון: ישראל, טורקיה והליגה הערבית מעוניינות בהתערבות האימפריאליסטית. זאת למרות שהתערבות זו עלולה לגבות מחיר בנפש וברכוש, כמו במקרה של ישראל וטורקיה, הגובלות בסוריה. הגדיל לעשות ראש ממשלת טורקיה רג'פ טייפ ארדואן, שאמר כי כל התערבות צבאית בסוריה צריכה להיות מכוונת להפלת הממשלה. "זה לא יכול להיות מבצע בן 24 שעות של 'פגע-וברח'", אמר ארדואן, והוסיף: "מה שחשוב הוא החלשת המשטר עד שייכנע".

    פרשנים ממסדיים בישראל ביטאו את דאגת נתניהו וממשלתו הימנית מהתקדים הסורי בכל הנוגע לתוכניות המלחמה נגד אירן ולמעמדה ההגמוני של ארה"ב באזור. דווקא משום שבישראל, בטורקיה ובמשטרי הריאקציה הערבית תומכות הממשלות במלחמה, ישנה חשיבות מיוחדת שהעמים בארצות אלה ישמיעו קול מחאה. אלפים הפגינו בשבוע שעבר באנקרה ובעולם הערבי, ומשמרות מחאה התקיימו גם ביוזמת מק"י ובנק"י בנצרת ובחיפה. מחאות אלה מצטרפות למחאות בשאר העולם, המאוחדות בקריאה: לא למלחמה בסוריה!