הוא האיש החשוב ביותר בחיים הפוליטיים שלי. בזכותו נכנסתי לפוליטיקה, בזכותו התמודדתי לכנסת, ולעולם אהיה אסיר תודה לו. הערכתי כלפיו — לא בהכרח הסכמתי עם דעותיו — היא מוחלטת ולא מלווה בשום הסתייגות או "אבל". בתחילת השבוע קונן ביילין מעל דפי "ישראל היום" על עמדותיי, וביקר את תמיכתי בחד"ש וברעיונות השוויון והשותפות היהודית־ערבית. בכתיבה נקייה ומדויקת הוא הגדיר את קווי המחלוקות שבינינו על הגדרת הציונות והגדרת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. אני מבקש לכבד את דרכו של ביילין בוויכוח ולהשיב לו באותן מטבעות. אולי בכך נתרום יחדיו משהו לשיח הציבורי כאן, שהידלדל מאוד באחרונה.

הפנייה האישית, הרגשנית, של ביילין, העבירה לי תחושה של מצוקה. אני מבין אותה. המסלול הערכי והרעיוני של ביילין הגיע אל סופו, ונתקע. ביילין הוא האיש שהלך הכי רחוק שאפשר אל עבר גבולות הז'אנר הציוני. הוא השיג הישגים מדהימים, אלא שהמציאות מעידה שאין בהם די, ומפעלי חייו חרבים לנגד עיניו, וזה מתסכל אותו ורבים מחברינו, כמעט עד סף ייאוש. נראה שיש משהו מוטעה בהנחות היסוד שלו, אבל הוא מסרב להכיר בכך. הוא עדיין מאמין שהתיקון יבוא מחזרה מעייפת על הסיסמאות הישנות. אליבא דביילין: "ציונות היא תמיכה בגישה האומרת כי העם היהודי ראוי להגדרה עצמית במדינה משלו". על זה אין לי ויכוח, אבל זה כבר קרה, לא? לשיטתי הציונות היתה פיגום חיוני שנועד להעביר את העם היהודי ממבנה של משטר קהילתי גלותי למבנה ריבוני, וזה קרה בתש"ח. לקח עוד כמה שנים לבסס ולייצב את הבית החדש, והיום ישראל היא מבנה יציב וחסון. כלום לא הגיע הזמן להסיר את הפיגומים? הצלחת הציונות היא מדהימה בעבור אזרחיה היהודים, אך מייאשת בעבור כל השאר. ולכן חובה להמשיך הלאה משם, אל השלב הבא באבולוציה הישראלית, אל שוויון ודמוקרטיה מלאה. עם הקמת ישראל תם תפקידה של התנועה הציונית ואת מקומה אמורה לרשת ולמלא הישראליות.

ישראליות משמעה הוויה אזרחית שוויונית, שתבטיח את קיומו הלגיטימי של העם היהודי ותתקן את העוולות הקשות כלפי הפלסטינים. הישראליות היא שם המשפחה של כולנו, והשמות הפרטיים הם השייכות התרבותית והרוחנית של היחידים והקולקטיבים שבקרבנו (יהודי, מוסלמי, נוצרי, ערבי, וכל השאר). בשביל מה צריך את המגדיר הציוני? אלא אם כן רוצים להמשיך ולהנציח את העוולות ואת הקיפוחים בשמה של האידיאולוגיה שכבר הצליחה, וכבר פג תוקפה.

בגרון ציבורי ניחר ביילין מטיח בי: גם אני ציוני, גם אני פטריוט. והוא לא שם לב שבאפולוגטיקה הציונית הזאת הוא היה לעלה התאנה ולמכבסת התדמיות של תועמלני הימין. "הרי גם ביילין אתנו", הם מתחסדים. עצוב וכואב לומר, אבל הגרסה העכשווית של הציונות בישראל היא המנגנון המרכזי שמייצר אפליה בין יהודים לכל השאר. עם הציונות הזאת נעשית סלקציה בקבלה ליישובים ולמקומות עבודה, מוכרזים מונופולים מוחלטים של יהודים על משאבי הקרקע, הטבע, החירות, הזכויות והזהות. אמור לי בכנות: האם הציונות בישראל היא לא בעצם סוג של גזענות? התפישה הציונית, גם זו הליברלית והמתונה מבית המדרש שביילין ואני גדלנו בו, מעולם לא התכוונה ברצינות לעבור מהציונות של היהודים אל האזרחות של כולם.

ביילין, הציוני העיקש, האמיץ והכן, מסרב לפקוח את עיניו הערכיות. למרות זכויותיו הרבות והמוחלטות הוא מקבל להלכה ולמעשה את עקרונות היסוד האסטרטגיים, שהניעו את ישראל מרגעיה הראשונים ועד לתהומות הנוכחיים. הוא מחויב לפרדיגמות של היפרדות בין העמים והקהילות, של חומות פיזיות ותודעתיות בין אזרחים; לא היפרדות של שכנות טובה אלא של פחדים, והמון עוולות. ולכן, עד כמה שהדבר ישמע מוזר, ביילין, חברי ואהובי, איננו איש שמאל. כי שמאל הוא לא רק הסדר מדיני נועז, אלא מערכת שלמה של ערכים ועקרונות, ששני היסודיים שבהם הם שוויון וצדק. ואלה, כפי שמוכיחה המציאות, לא יכולים יותר לחיות תחת המטרייה הציונית. אפילו לא זאת של ביילין.

לפני שנים מספר נפגשנו, ביילין ואנוכי, בדיון מדיני בבריסל. אגב אחת האמירות שלי שם, התפרץ ביילין בזעם שבא ממעמקיו והטיח בי, "ם ישראל לא תהיה מדינה יהודית דמוקרטית אני לא אהיה בה" עכשיו, כשהוא חוזר על אותה טענה, אני מבקש להשיב לו בקצרה. הנוסחה של "יהודית ודמוקרטית" היא אחיזת עיניים מסוכנת. ואתה, במקום להילחם בה ולהחליף אותה, מתרפס בפניה, מעצים אותה ומכשיר אותה.

מדינה — כל מדינה — פועלת מתוקף מקור סמכות. מקור הסמכות הדמוקרטי הוא האדם. את, ואתה ואני. ביחד אנחנו יוצרים רצון קולקטיבי, מכוחו מופעלת המערכת כולה. שכשאומרים על ישראל שהיא מדינה דמוקרטית, הכוונה היא שהיא מדינה שהאדם, האזרח, הוא מקור הכוח המניע את מעשיה ואת צדקת מדיניותה.

אלא שאצלנו היה "מבצע": לא רק דמוקרטית אלא גם יהודית. כל עוד ה"יהודית" הזאת היתה רכיב תרבותי שכלל בתוכו היסטוריה, תרבות, מורשת, אתיקה, אסתטיקה, אזרחות ודת שכולן ברשות היחיד או הקהילות — אפשר היה להסתדר. אבל זה כבר מזמן לא המצב. מתישהו יצא לדרך פרויקט ה"יהודית", שתכליתו הנחרצת ברורה: להשתלט על הכל ולהחיל כאן מקור סמכות אחר לגמרי. להחליף גם את הפלטפורמה וגם את מערכות ההפעלה. הרכיב הדמוקרטי הישראלי הפקיד (ויש, כמוני, שיאמרו: הפקיר) את האחריות לתוכן ולפרשנות של המושג "יהודית" בידיים של יחידים ומוסדות שמקור הסמכות שלהם איננו האדם. לכן לצד האזרח הריבון יש בישראל ריבון אחר — האלוהי. ובינתיים נכנסת הטוטליות הדתית של היהדות דרך השער הציוני הקדמי, משתלבת ואז משתלטת. מבקשת להחליף את הישגי הממלכתיות של 1948 במשהו אחר לגמרי. ומחסלת אגב כך כל סיכוי למבע של נורמליות אזרחית ושל לאומיות לגיטימית.

לישראל יש איפה שני מקורות סמכות מעשיים; האדם והאל. ביילין ובנימין נתניהו המאוהבים בנוסחת ה"שתיים במחיר אחת" — יהודית ודמוקרטית — מנסים לעשות את הבלתי אפשרי: לחיות עם שני מקורות סמכות הסותרים זה את זה ומכחישים את העימות הבלתי נמנע בינותם. היום מדובר עדיין "במלחמה קרה" בין הדת למדינה, אבל לא לעולם חוסן. אם יש נושא שעליו תהיה כאן מלחמת יהודים זה יהיה על זה. כי המפגש החיכוכי בין הדמוקרטיה לתיאוקרטיה הוא מפגש טעון סכנות, כמו בין הניטרו לגליצרין. ואם לא תהיה הפרדה והרחקה ביניהם — זה ייגמר בבכי. והרבה.

אני מאמין שהדרך היחידה להציל את ישראל מאימת החורבן הפנימי היא החלפת השיח הלאומני בשיחה אזרחית. מעבר ממאבק נורא בין זכויות יתר ליהודים ומצוקות יתר לערבים, לבניית מרחב אזרחי משותף והוגן. ישראל שאליה אני חותר היא חברה המחויבת לנורמליות אזרחית. דמוקרטיה ששייכת לכל אזרחיה, שבה כל בני האדם שווים למרות ההבדלים ביניהם. שבה לכל אחד מאתנו יש את הזכות לאותן זכויות. מדינה שיש בה הפרדה בין דת למדינה, ובין שייכות שבטית לזכויות וחירויות. מתוך יסוד השוויון האנושי של היחיד יכולים גם הקולקטיבים להתאגד ל"יחד" לאומי. היהודים והפלסטינים יגדירו את הגדרתם העצמית הלאומית כרצונם, ובתנאי שההגדרה הלאומית של האחד לא תוּבע בדריסתו של האחר. ודייק: לאומיות של שווים — כן, ולאומנות של "נבחרים" המתנשאים על המיעוט שבקרבם, ועוינים את סביבותיהם — לא. וכל מי שלא מוכן לוותר על כלי ההתנשאות, ההבחנה, ההפרדה והאפליה הוא, בהגדרה — לאומן.

חד"ש הנוכחית איננה מושלמת, ורבים מדי מחבריה מסרבים גם הם לצאת מקיבעונם, שהתמסד עם השנים. אבל היא היחידה שמציעה שותפות ישראלית אחרת. יוסי, אנחנו מכירים הרבה מאוד שנים. ממך למדתי שמפוטנציאל ערכי ניתן לעצב מציאות ממשית חדשה. הזמנים השתנו. לרעה וגם לטובה. הגיעו זמנים חדשים. אולי הגיע זמן חד"ש? אולי דווקא בתפישתי, שכה מעציבה אותך, טמון הסיכוי היחיד להצלת כל מה שיקר לך כל כך מציפורניהם של שותפיך־אויביך הציונים הלאומנים?

אברהם בורג

המאמר פורסם אתמול (שישי) בעיתון הארץ