ב-1947 פרסם אלבר קאמי את ספרו המפורסם, "הדֶבֶר", רומן אלגורי על רקע מלחמת העולם השנייה. הנמשל היה תבוסת ההומניזם וניצחונן של הגזענות, הנאציזם, הפשיזם, והשמדת העמים וקבוצות אתניות

זה גם המוטו של הספר שערך פרופ' יאיר אורון  – "מצילי 1929: סיפורי הצלה של יהודים ופלסטינים בחברון ובירושלים" (פרדס הוצאה לאור, 2018). אורון פרסם 40 ספרים בנושא ג'נוסייד ואף חיבר יחידת לימוד בנושא זה באוניברסיטה הפתוחה. בשנים האחרונות חוקר אורון את תופעת המצילים ("חסידי אומות העולם"), ויזם את הקמת "גן המצילים הבינלאומי" ביישוב מגוריו, נווה שלום.

התואר "חסיד אומות העולם" מתקשר בראש ובראשונה לשואה, ומעניקה אותו, בעקבות חוק יד ושם (1953), ועדה ציבורית לציון חסידי אומות העולם. אחד התנאים להכרה במציל כחסיד אומות העולם, כפי שניסח המחוקק: "שמו נפשם בכפם להציל יהודים". במסה מזוככת ועוצמתית של אורון, שהיא עיקרו של הספר, מוצגת השאלה המוסרית, אם רק מצילים לא-יהודים "ששמו נפשם בכפם" בהצלת יהודים בלבד ראויים לתואר. אורון מעלה את סוגיית אלה שהצילו את חייהם של ארמנים, צוענים, ערבים ובני עמים נוספים, שלפי החוק אינם מוכרים כמצילים וכחסידי אומות העולם.

דוגמא מובהקת היא ליסה פיטקו, צעירה יהודייה קומוניסטית שהצילה רבים, יהודים ולא-יהודים, כאשר הבריחה אותם דרך ההרים מצרפת של ממשל וישי. פיטנקו אינה מוכרת כחסידת אומות העולם, כיוון שהייתה יהודייה. לעומת זאת בעלה, הנס פיטקו,  שהיה קומוניסט אנטי-נאצי ולא-יהודי, כלול ברשימה. אורון מציג דוגמאות הצלה בלתי-מוכרות של מוסלמים ובני קבוצות אתניות אחרות, כבני ההוטו והטוטסי ברואנדה וכך גם באלבניה, במצרים ובטורקיה.

בהמשך, מובאות עדויות על מעשי ההצלה ההדדיים של יהודים ופלסטינים ב-1929: אברהם בורג כותב על קורות משפחתו בחברון, שניצלה אף היא; בועז כיתארן – על סבו שהיה רופא ב"גדוד העבודה" ובמאורעות תרפ"ט טיפל בפלסטינים והחביא ניצולים; רחל אדמוני – על מעשי ההצלה של קאבורי עיסה אל-כורדייה, בעלי בית המלון בחברון; יצחק חסון, ניצול תרפ"ט בחברון – על שוטרים ערבים שנתנו מחסה ליהודי העיר והצילו אותם.  הספר ראשוני וחשוב ביותר ופותח נושא מרתק למחקרים נוספים.

דן יהב