בחד"ש מצאתי חברים אמיתיים

מאת יארוסלב יוסים

   

 

אני אזרח ישראלי ממוצא רוסי, שבמהלך מלחמת עזה עברתי תהליך משמעותי בהתפתחותי האישית,  שגרם לי לעיין מחדש בערכים של החברה, בה אני חי.

    לפני המלחמה הייתי פעיל שלום צנוע והאמנתי שניתן להשיג שלום בין ערבים ליהודים רק בדרך של פיוס בין אנשים פשוטים, לא ברמה פוליטית. עשיתי צעדים קטנים בכיוון זה. יחד עם זאת, לא הייתה לי התנגדות עקרונית לשירות צבאי בתור קצין מילואים בפיקוד העורף. אולם מלחמת עזה גרמה לי לפקוח עיניים. נחשפתי לתמונות מזעזעות של הרג ופציעה של אזרחים, רעב, מצוקה וסבל אנושי רב ממדים בעזה. שמתי לב שבתגובה לכך, התקשורת הישראלית השמיעה טיעונים שונים, במטרה להפחית מההלם, שתמונות אלה מטילות על הצופה, ולנרמל אותן. ואילו האזרחים ברובם אימצו בקלות את הטיעונים האלה.

    אני סירבתי להאמין להצדקה של שפיכת הדמים, ובין המשמרות במילואים הצטרפתי להפגות נגד המלחמה ושם פגשתי פעילים של חד"ש. מהר מאד נתברר שיש לכך מחיר: נאלצתי לעמוד לבד מול מה שמכונה "הקונסנזוס הלאומי בעד המלחמה" והמון עוין. לראשונה מאז שעליתי מברה"מ שאלתי את עצמי: האם מותר לי לחשוב אחרת? האם מותר לי להטיל ספקות בפעילות הממשלה? הצבא? התקשורת? האם מותר לי לחשוב שדו-קיום ושלום אפשריים בארץ זו ללא שפיכת דמים? האם מותר לי להתייחס לפלסטינים כבני אדם שווים, כידידים, במקום לשנוא אותם? האם מותר לי לחוות תחושות הזדהות עם הסבל האנושי הזה?

    היום, לאחר המלחמה, אני מבין כי המבנה של החברה הישראלית מעוות בגלל חטא קדמון: הדריסה הכוחנית של האחר. זה החל בכיבוש המכוער, בגירוש ערבים מבתיהם, וזה ממשיך בניצול דורסני וחזירי, שקבוצות חזקות, האליטות הישראליות, מפעילות כלפי קבוצות אחרות: עדות מזרח, ה"רוסים", ה"אתיופים", העובדים הזרים.

    איפה המקור? בעקרונות של החברה הישראלית, המופצים ע"י מערכת החינוך, התקשורת והצבא. חבר כנסת, שר לשעבר ובעל PHD מ-MIT, עוזי לנדאו, אמר בפורום באוניברסיטה העברית, שצריך לשלול זכויות אזרחיות מכל אחד שלא תומך בפתרון צבאי לסכסוך יהודי-ערבי. אל תשכח אותי, ח"כ ד"ר לנדאו, אני לא רוצה את הזכויות שתתן המדינה הפאשיסטית שלך!

    להגיד את האמת: לא רע לי בצבא, כי אוהבים אותי שם. אבל המערכת הצבאית היא אחד המנגנונים הזורעים את השנאה ואת הכוחניות. לכן אינני רואה יותר הצדקה מוסרית כלשהי להמשיך לשרת בצבא משטר, המפר בצורה כה ברוטאלית קווים מנחים בסיסיים ביותר של דמוקרטיה ואנושיות.

    בחד"ש מצאתי סוף-סוף בארץ זו חברים חדשים אמיתיים, המקבלים באהבה אותי וכל אחד אחר, ללא הבדל מעמדי או לאומי, ערבי כיהודי, עני כמבוסס, אישה כגבר, שרוצה להתקיים בכבוד לצד האחר ללא תאוות בצע, ללא רצון להתחרות על חשבון של מישהו אחר.