כיצד נכשל בן-גוריון במסע נגד מק"י?

מאת תמר גוז'נסקי

 

ב-14 בינואר 1953, שיגר דוד בן-גוריון, אז ראש הממשלה ושר הביטחון, מכתב לחברי ממשלתו, בו הוא מציע להכין חוק, אשר יגדיר את המפלגה הקומוניסטית הישראלית כ"ארגון עוין". כוונת בן-גוריון הייתה להיעזר בחוק, על מנת לסגור את עיתוני מק"י ואת מועדוניה, לאסור את מנהיגיה, ולכלוא את חבריה במחנות מעצר. את דבר קיום המכתב חשף שלמה נקדימון במוסף "הארץ" (11.11).

  

יומיים לאחר שיגור המכתב, ב-16 בינואר, הציע בן-גוריון לוועדה המדינית של מפלגת השלטון מפא"י (הגלגול הקודם של מפלגת העבודה), להחליט בדבר הוצאת מק"י אל מחוץ לחוק. וכך דיבר בן-גוריון בפני הנהגת מפלגתו: "אומרים לי, כי פירוש הדבר הקמת מחנות הסגר. אם יהיה צורך לעשות מחנות הסגר – נעשה. אם יהיה צורך לירות – נירה". הוועדה המדינית של מפא"י קיבלה את הרעיון למנוע ממק"י ניהול פעילות ציבורית, אך דחתה את ההצעה של בן-גוריון בדבר הוצאת המפלגה אל מחוץ לחוק.

 

העילה והסיבות

העילה שהציג בן-גוריון להצעתו הפאשיסטית הייתה – ההזדהות של מק"י עם ברית-המועצות, שבה הוחלט להעמיד לדין תשעה רופאים, שישה מהם יהודים, באשמה של קשירת קשר להרוג אישים בכירים ומפקדי צבא. אך הסיבות האמיתיות היו שונות.

לאחר קום המדינה, זנח בן-גוריון את הקשרים הזמניים שהיו לו ולממשלתו עם ברית-המועצות והתחבר באופן ברור וקולני לארצות-הברית וליתר מעצמות המערב. מק"י, בהופעות נציגיה בכנסת ובביטאוניה ("קול העם", היומון בעברית, ו"אל אתיחאד", השבועון בערבית) תקפה בחריפות את המדיניות הפרו-אימפריאליסטית של בן-גוריון, ובמיוחד – את תמיכתו במלחמה התוקפנית שניהלה ארה"ב בקוריאה, ואת התייצבותו, בעידן של מלחמה קרה, מול ונגד ברית-המועצות. באותן שנים, הייתה מק"י פעילה מאוד בתנועת השלום ובאיסוף חתימות על עצומות עולמיות נגד נשק גרעיני ולמען שלום עולמי.

מעבר לשאלת האוריינטציה הבינלאומית, מק"י הרגיזה את בן-גוריון גם בפעילותה המתרחבת בקרב תושבי המעברות והמושבים, שכללה ארגון הפגנות ושביתות רעב במחאה על מדיניות הממשלה. השפעתה המתרחבת של מק"י בקרב האוכלוסייה הערבית ומאבקה העיקש נגד הממשל הצבאי ונגד נישול הערבים מאדמתם היו ללא ספק לצנינים בעיני בן-גוריון והממסד של מפא"י.

במישור הפוליטי-מפלגתי, התחוללו אז במפ"ם זעזועים פנימיים רציניים. במסגרת מפ"ם התגבשה אז סיעה שמאלית פרו-סובייטית בראשות משה סנה ואחרים, שבהמשך אותה שנה פרשה ממפ"ם והקימה את מפלגת השמאל הסוציאליסטי. בן-גוריון פירש את התהליך הזה, שהתחולל באחת המפלגות הציונות הגדולות של אותם ימים, כחיזוק למפלגה הקומוניסטית ולמדיניותה.

 

הרדיפות החלו קודם

יוזמת בן-גוריון ליישם בישראל את המודל האמריקאי של "ציד המכשפות" האנטי-קומוניסטי, שהשתולל בארה"ב, לא החלה בינואר 1953. הצנזורה הצבאית, שהייתה כפופה לבן-גוריון כשר הביטחון, רדפה את הביטאונים הקומוניסטיים ומחקה בהם ידיעות ומאמרים. שר הפנים הוציא שוב ושוב צווים בדבר סגירת עיתון קומוניסטי לתקופה קצובה. הממשל הצבאי מנע אישורי תנועה מפעילים קומוניסטים ערבים.

במאמציו לרדוף את הקומוניסטים ולהקשות על פעילותם, יזם בן-גוריון, כבר בסוף 1949, הגשת תביעה פלילית נגד העורך והמו"ל של "קול העם", מרכוס (מרדכי) בילצקי ואליעזר פידל, ונגד דפוס עמל, שבו הודפס העיתון. השלושה הואשמו בפרסום מאמר ראשי ב"קול העם" (14.10.49) "מתוך כוונה להוציא שם רע על ראש הממשלה". ב-29 ביוני 1951, ערב הבחירות לכנסת השנייה, הרשיע בית הדין את הנאשמים וקנס אותם ב-150 לירות.

אולם תוכניתו של בן-גוריון להבאיש את ריחה של המפלגה הקומוניסטית באמצעות משפט הדיבה המבוים הזה – נכשלה. בבחירות לכנסת השנייה (יולי 1951), התחזק הייצוג של מק"י, וסיעתה מנתה חמישה חברי כנסת.

 

תגובת הקומוניסטים

בינואר 1953, לא הייתה מק"י מודעת לקיום המכתב של בן-גוריון לממשלתו ולדיונים בוועדה המדינית של מפא"י. המסע האנטי-קומוניסטי, שיזם בן-גוריון, נחשף בישיבת הוועד הפועל (15.1.1953), שבה קבע היו"ר, מרדכי נמיר, מראשי מפא"י, כי "מק"י בוגדת במדינתנו, משרתת אינטרסים זרים, המסכנים את עצם קיומנו וקיום עמנו". בהמשך הציע נמיר, "להטיל על הוועדה המרכזת לדון בדחיפות בדבר הוצאת המפלגה הקומוניסטית מהסתדרותנו הכללית, ואם יהיה צורך בכך – לכנס את מליאת הוועד הפועל או מושב מיוחד של מועצת ההסתדרות".

על דברי הסתה אלה הגיב אליהו דרוקמן, נציג מק"י בוועד הפועל: "אין לשום חבר בוועה"פ אפשרות להכריז מי נאמן ומי אינו נאמן. אלה שהעלו הצעה זו ותומכיה הם-הם המוכרים את המדינה… הצעה זו באה רק מתוך הרצון להפחיד את כל אלה המתנגדים לעמדת מפא"י". בהצבעה שנערכה בתום הדיון, תמכו 27 בהצעת נמיר, נגדה הצביע אחד, ועוד שמונה לא השתתפו בהצבעה.

נוכח האיום החוזר על מעמדה בהסתדרות (אחרי שב-1949 השתתפה בבחירות לוועידת ההסתדרות – לראשונה לאחר 25 שנות חרם), ארגנה מק"י החתמה של פועלים בתעשייה ובחקלאות על עצומה נגד המזימה להוצאתה מההסתדרות. באפריל נמסר, כי 31 אלף חתמו עד אז על העצומה ("קול העם", 20.4.53). קונגרס הפועלים הערבים שלח לוועה"פ של ההסתדרות מחאה בנושא. בגלל המערכה הציבורית ונסיבות פוליטיות שונות, מק"י לא הוצאה מההסתדרות, לא אז ולא לאחר מכן, אולם הרדיפות הפוליטיות נגדה נמשכו גם בשנים הבאות.