"אילו הייתי ערבי, תושב ישראל, הייתי מפגין עם מק"י,
ב-1 במאי, או בכל מקום אחר, בנצרת,
או בכל נקודה אחרת בתחום הממשל הצבאי."
שבתאי טבת, "הארץ", 7.5.1958
שנת 1958 הייתה עשירת מאורעות, בישראל ובעולם. חלקם היוו גורם מכריע בעיצוב דרכי הפוליטית. באותה שנה מלאו לי עשרים ואיבדתי אדם יקר, את אבי. באותה שנה הייתי חייל-חובש בשירות סדיר. חמש שנים לפני כן הגרתי לישראל ממצרים, ושנתיים וחצי לפני-כן הצטרפתי למפלגה הקומוניסטית. (למען הגילוי הנאות, בהווה איני חבר בשום אירגון מפלגתי.)
ברשימה זו אני מבקש לתאר בקצרה, על בסיס קטעי עיתונות וזיכרונות אישיים, אחד משני המאורעות המסעירים, שהתחוללו באותה שנה בישראל: הפגנות ה-1 במאי.
ראשיתם של האירועים, שהתחוללו בהפגנות ה-1 במאי, התרחשה חודשים אחדים לפני כן, והשפעתם ניכרה שנים רבות לאחר מכן.
סיפור הקשר שלא היה
במהלך חודש ינואר 1958, אישים אחדים, שקיימו קשרים מגוונים עם חברים בהנהגת המפלגה הקומוניסטית, אף שלא הזדהו עם דרכה, הפוליטית והאידיאולוגית, דיווחו, מודאגים, לבני שיחם הקומוניסטים את המידע הבא: בכירים בשירותי הביטחון (ש.ב.) הזהירו את האישים, כי בהנהגת המפלגה הקומוניסטית מתחוללים תהליכים, המסכנים את קיומה של מדינת ישראל, ושמאחוריהם עומדים חברים ערבים מסויימים. אותם אישים מסרו גם, שהם נתבקשו להזהיר כמה חברים יהודים בהנהגת המפלגה הקומוניסטית.
בתגובה, פירסמה הלשכה הפוליטית של מק"י הודעה, בה הזהירה "מפני המזימות של הש.ב. לביים פרובוקציות, על מנת להכשיר את הקרקע לרדיפות נגד המפלגה, ולנסות להרתיעה מפני הגברת מאבקה הפוליטי לשינוי המדיניות הישראלית ולהגנת הזכויות האזרחיות והלאומיות של האוכלוסייה הערבית בישראל" ("קול העם", 10.2.58).
בסוף השבוע הראשון של חודש פברואר, נפגש ראש הש.ב., איסר הראל (שזכה בכינוי "איסר בעל האוזניות", בעקבות חשיפתן של כמה שערוריות של האזנות סתר שביצע הש.ב.), עם עורכי העיתונים היומיים, פרט לעורך "קול העם", יומון המפלגה הקומוניסטית בעברית. הפגישה התקיימה ביום חמישי. למחרת, העיתונים "דבר", "הבּוקר", "על המשמר", "למרחב", "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"ג'רוזלם פּוֹסט" פירסמו מאמרים, בהם מוחזרו אותן האשמות, שעורכיהם שמעו מפי ראש הש.ב. נגד המפלגה הקומוניסטית.
אני זוכר במיוחד האשמה אחת, עליה חזרו כל העיתונים, והיא, שחברים בהנהגת המפלגה הקומוניסטית, ובראשם ח"כ אמיל חביבי וסליבה ח'מיס מנצרת, דוחקים במפלגתם לפתוח בישראל ב"התמרדות נוסח אלז'יר". עוד נטען, שבהנהגת המפלגה הקומוניסטית מתנהל ויכוח חריף, המפלג בין החברים הערבים והחברים היהודים, "על חיסול מדינת ישראל".
אם לשפוט לפי הפרסומים בעיתונים של מק"י – ביומונים "קול העם" ו"אלאִתִחאד" ובעיתונים בשפות נוספות (אידיש, רומנית, הונגרית, צרפתית) – ניצבה הנהגת המפלגה בפני אתגר ציבורי והסברתי קשה. היא לא נרתעה ממנו. הנושא נדון בהרחבה בכל המסגרות האירגוניות של המפלגה ואוהדיה. בדיון שהתקיים בתא החיילים של המפלגה באזור ת"א, ובו נוכחתי, כל החברים התייצבו מאחורי המפלגה.
בידי מק"י עלה, במידה מסוימת, להדוף ציבורית את ההאשמות שהוטחו נגדה. בהמשך, כמה מהעיתונים מצאו דרך נסיגה אקרובטית ממסע ההאשמות נגד מק"י. "מעריב" (18.2.58), למשל, פירסם ידיעה בה נאמר, כי "ההנהגה היהודית של מק"י התגברה על הנטיות הבדלניות והקיצוניות של קומוניסטים ערבים מסוימים", וכי "באספות סניפי המפלגה בערים ובכפרים ערביים, היה רוב החברים נגד הקיצונים, נגד אקטיביזם ובעד מאבק ציבורי פוליטי נגד מדיניות השלטונות".
פרשת חגיגות העשור
ב-1958 מלאו עשר שנים להקמתה של מדינת ישראל. עם התקרב מועד ציון אירועי העשור, השלטון ודובריו הסיתו את הציבור היהודי נגד מק"י, הפעם בשל כשלון לחציהם לכפות על האזרחים הערבים השתתפות בחגיגות העשור. הם הסיתו את הציבור היהודי, אך הסתירו מפניו, מדוע סירבו האזרחים הערבים להשתתף בחגיגות.
באמצע חודש מרס, ועד מחוז נצרת של המפלגה הקומוניסטית הישראלית פירסם כרוז, המלמד על עמדתם של הקומוניסטים בנושא חגיגות העשור. בכרוז נאמר, בין השאר:
"בשנת העשור להקמת מדינת ישראל ולהגשמת ההגדרה העצמית של העם היהודי, יגבר ויאדיר מאבקם של כל הפטריוטים האמיתיים, יהודים וערבים, למען הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם הערבי בפלסטין ולביטול מדיניות הדיכוי הלאומי. כל איש נבון בארצנו יודה, כי אין זה טבעי לשתף את ההמונים הערבים משוללי הזכויות האלמנטריות, היומיומיות והלאומיות, בחגיגות אלה. הדמוקרטים היהודים, ואף מפלגות המשתתפות בשלטון, הבינו, כי שמחת ההמונים הערבים לא יכולה להיות מלאכותית ובהוראת צווים אדמיניסטרטיביים. הם תובעים מהממשלה, לרגל חג העשור, לבטל את הממשל הצבאי השנוא, כדי שירגישו ההמונים הערבים בשמחה. (…) עמנו, הנאבק למען הזכויות הלאומיות והיומיומיות, והכמה לשלום צודק, מכבד את זכות ההגדרה העצמית של עם ישראל, שהושגה בשנת 1948. עמנו נאבק, יחד עם כל הפטריוטים היהודים האמיתיים, להצלת ישראל ממדיניות שליטיה ההרפתקניים, המאיימת להמיט סכנות חמורות על עתידה של ישראל במזרח התיכון המשתחרר. (…) מאבקנו נגד הדיכוי הלאומי ולמען הזכויות הלאומיות הצודקות של עמנו – הינו מאבק להגנת זכויותיה הצודקות של ישראל עצמה. (…) העיתונות מסרה, כי בכוונת הממשלה להרחיב את האזורים הסגורים בגליל ולהגשים במהירות את תוכניתה הגזענית הנקראת 'ייהוד נצרת והגליל'. תוכניתה של ממשלה זו לרגל העשור אינה הפסקת גזל האדמות וגירוש הפלאחים – אלא הסוואת מדיניות זאת, המשכתה והגברתה, וסילוף רצון ההמונים הערבים באמצעות שיתופם ב'שמחה' מלאכותית וכפויה".
למרות הכישלון החלקי של מסע ההאשמות נגדה, המפלגה הקומוניסטית יצאה מההנחה, שבמציאות התבררה כנכונה, ששירותי הביטחון לא ירפו ממנה בגלל התנגדותה הכוללת למדיניותה של ממשלת דוד בן-גוריון; בגלל ההתנגדות שגילו רוב האזרחים הערבים לנסיונות לכפות עליהם להשתתף בחגיגות העשור להקמת מדינת ישראל, תוך התעלמות מהנכבה של 48'; ובשל העובדה, שיותר ויותר גורמים בישראל תבעו לבטל לאלתר את הממשל הצבאי, שהיה מוטל על האוכלוסייה הערבית מאז הקמת המדינה.
בסוף פברואר, למשל, הממשל הצבאי אסר לקיים אסיפה פומבית של מק"י בנצרת. בחודש מרס, מנעה המשטרה מח"כ תופיק טובי לבקר באום אל-פחם וביישובים נוספים באזור המשולש.
ההתרחשויות לקראת ה-1 במאי ובחג עצמו
ב-29 באפריל 1958 ניתן אות הפתיחה להתקפה שהגיעה לשיאה ב-1 במאי. בבוקרו של אותו יום התייצבו שוטרים במועדון המפלגה הקומוניסטית בנצרת ובידם צו חיפוש. השוטרים עצרו במועדון את סליבה ח'מיס ואת ח"כ אמיל חביבי, תוך הפרה גסה של חסינותו הפרלמנטרית. מייד לאחר שהידיעה על מעצרם של השניים פשטה בעיר, יצאו המוני תושבים בהפגנות בתביעה לשחרורם המיידי. המפגינים פוזרו בכוח בידי המשטרה.
החיפוש הפרובוקטיבי במועדון מק"י ומעצרם של שניים ממנהיגיה הבולטים לא גרמו לביטול הפגנת ה-1 במאי שתוכננה לצעוד בנצרת ואף לא אחת מהעצרות, שהמפלגה תכננה לקיים במקומות אחרים. להיפך, מיספר המשתתפים בהן היה גדול מהמצופה. ונשבה בהן רוח לחימה חזקה.
ב-1 במאי עצמו, תקפו כוחות גדולים של משטרה וצבא את ההפגנות שערכה מק"י בנצרת ובאום אל-פחם. התיאורים והתמונות בתיקשורת, ובעיקר התמונות מההפגנה בנצרת, שפורסמו בשבועון "העולם הזה", העידו כאלף עדים על ממדי האלימות, שהפעילו המשטרה והצבא נגד המפגינים ונגד חברי הכנסת שמואל מיקוניס ואמיל חביבי. באום אל- פחם תקפו השוטרים את ח"כ תופיק טובי.
במהלך פיזורן האלים של ההפגנות, עצרו כוחות הביטחון עשרות אנשים, וביניהם – נשים. מפגינים רבים נפצעו, חלקם נזקקו לטיפול רפואי. המשטרה ביצעה מעצרים גם ביישובים ערביים נוספים בגליל, בהם נערכו עצרות ה-1 במאי מטעם מק"י: בשפרעם, בסח'נין, בבענה, בעראבה ובכפר יאסיף. המעצרים נמשכו ימים רבים אחרי ה-1 במאי. המורה נימר מורקוס מכפר יאסיף נעצר כשלושה שבועות לאחר ה-1 במאי בעת ששהה בבית-הספר בכפר דיר אל-אסד.
החברות מתגייסות להמשיך במערכה
עם הנשים העצורות נמנו אודט נימר, אמיליה סבאע', ותיקה אלקאסם וסמירה כורי. כששאלתי לאחרונה את סמירה כורי על נסיבות מעצרה, היא סיפרה: "בעיקבות המעצרים ההמוניים של חברי המפלגה ואוהדיה, הבנו שמטרתם לגרום לשיתוק פעילותה של המפלגה. לכן, אנו, החברות, החלטנו למלא רבים מהתפקידים של החברים העצורים: פתיחת מועדוני המפלגה, בכלל זה המועדון שליד המעין, במרכז נצרת, הפצת עיתון 'אלאתחאד' וחלוקת הכרוזים של המפלגה. אמיל חביבי, סליבה ח'מיס, פואד ח'ורי (בן זוגה של סמירה ח'ורי, שאיננו בין החיים – י"א) וחברים נוספים, שהתחבאו מפני המשטרה במקומות מסתור שונים, היו מנסחים את הכרוזים, ואנחנו, החברות, היינו מביאים אותם לדפוס ודואגות להפצתם. פעילותנו שיגעה את השלטונות, ולכן הם עצרו חברות רבות, לעתים יותר מפעם אחת. וכך, למרות הרדיפות, המפלגה היתה נוכחת בקרב הציבור והמשיכה בפעילותה, ואפילו יותר מאשר בימים רגילים. כאלה שלא היו חברי מפלגה ומעולם לא מילאו כל תפקיד במפלגה – פנו אלינו וביקשו לחלק במקומנו את העיתון 'אלאתחאד' ואת כרוזי המפלגה".
באירועי ה-1 במאי, עצרה המשטרה מאות פעילים. עורכי הדין חנא נקארה, מנחם וקסמן, פישל הרצברג ומשה רודיטי, שייצגו אותם, מסרו כי הם טיפלו בכ-400 עצורים, שנזקקו להגנה משפטית. בניסיון להפחיד את סנגוריהם של העצורים, המשטרה ערכה חיפוש פרובוקטיבי במשרדו של עו"ד נקארה בחיפה.
בין העצורים, היו שנעצרו לפי צווים מינהליים, מורשת חוקי החירום משנת 1945, שמדינת ישראל ירשה מהמנדט הבריטי. העצורים הועמדו למשפט בפני בתי משפט אזרחיים או בפני בתי דין צבאיים. עם הנאשמים נימנה גם ילד בן 12. על רבים מעצורי ההפגנות נגזרו עונשי מאסר ארוכים. על אחמד סעיד אבו רוביעה, קשיש בן 75 מנצרת, הוטל עונש מאסר של 12 חודשים, מתוכם – 4 חודשים על תנאי. עצורים אחרים הוגלו אל מחוץ לישובי מגוריהם לתקופות של שלושה חודשים, של חצי שנה ויותר.
הסולידריות של החברים בתל-אביב
נחזור ליום ה-1 במאי. המידע על האלימות, שהפעילה המשטרה נגד המשתתפים בהפגנות בנצרת ובאום אל-פחם, הגיע לידיעתנו, חברי המפלגה הקומוניסטית ואוהדיה בישובים היהודיים. המידע עורר בנו זעם רב ודרבן אותנו להשתתף בהפגנת ה-1 במאי, שערכה הסתדרות העובדים הכללית בתל אביב, ושבה צעד, כמו בשנים עברו, גוש גדול ומאורגן היטב של חברי מק"י וברית הנוער הקומוניסטי. מניסיון העבר ידענו, שהידיעות ששודרו ברדיו על התפרעותם, כביכול, של הקומוניסטים בנצרת בהפגנות ה-1 במאי הן שיקריות, וכי מי שהתפרעו הם דווקא השוטרים.
מאחר שפקודות הקבע של הצבא אסרו על חיילים להשתתף בהפגנה, מצאנו, חיילים, חברי מפלגה ובנק"י, דרך לעקוף את האיסור הזה. כשחלקנו במדים, עמדנו על המדרכות בצידי רחוב אלנבי, בו צעדה ההפגנה, ומחאנו כפיים בהתלהבות רבה כשחלף על פנינו גוש הקומוניסטים. ההעזה שלנו בלטה בהחלט בשטח, והיא העלתה את חמתם של הבריונים של מפא"י, שאף הם עמדו על המדרכה, ואשר תפקידם היה לקרוא קריאות בוז לעבר הקומוניסטים, לקרוע את הכרזות שהם נשאו בידיהם, ואף לתקוף אותם פיסית.
כשעמדנו בפינת קולנוע "אלנבי" (שכבר איננו), התנפלה עלינו קבוצת בריונים ממש בשצף קצף. אך ברגע שהשתחררנו מידיהם, רצנו לפינה אחרת ברחוב אלנבי, ושוב עודדנו את גוש הצועדים שלנו. כאשר הגיעה ההפגנה לסיומה בכיכר המושבות, ציפתה לי שם הפתעה: מרחוק הבחנתי באבי, עומד בקרב הצופים בהפגנה.
כאן המקום להדגיש, כי במאי 1958, האוכלוסייה הערבית והמפלגה הקומוניסטית לא נותרו לבדן במערכה מול השלטון הכֹּל-יכול. אזכיר שניים, שביטאו בפומבי, בקול ברור ובאופן שלא השתמע לשתי פנים, את סלידתם ואת מחאתם נוכח פעולות השלטון: העיתונאי שבתאי טבת, שלימים היה הביוגרף של דוד בן גוריון, ומי שהוגדר כמשורר הלאומי של ישראל, נתן אלתרמן. צר לי שאינני יכול לצטט את מלוא המאמר של טבת ב"הארץ" (7.5.1958) ואת כל הטור השביעי של אלתרמן ב"דבר" (9.5.1958), ואאלץ להסתפק בקטעים נבחרים.
"אילו הייתי ערבי, תושב ישראל, הייתי מפגין עם מק"י, ב-1 במאי, או בכל מקום אחר, בנצרת, או בכל נקודה אחרת בתחום הממשל הצבאי. בעיקר הייתי עושה כך, אילו הייתי ערבי שאדיר רצונו להיות אזרח ישראלי שווה-זכויות" – כתב טבת, והוסיף: "כך הייתי עושה, אפילו ידעתי ידוע היטב את כל כוונותיה הזרות של מק"י. שכן בארצנו היא הכלי היחיד, היציב וחסר הפניות, שניתן להסתייע בו לניתוץ הממשל הצבאי ולהחלפתו במשטר דמוקרטי לאזרחים ישראלים שווי-זכויות, בני כל העדות וכל הדתות. ברם, אין פלא שהייתי כך כערבי. (…) תהיה מק"י בכללה כלי של רשע, בעניין המיעוט הערבי היא כלי של צדק. יהיו המפלגות הציוניות בכללן כלי של צדק חברתי לאומי, כלפי המיעוט הערבי הן כלי-רשע ועוול".
כותרת הטור השביעי של נתן אלתרמן הייתה – "מהומות נצרת". בין השאר, כתב אלתרמן באותו טור:
(…) אותו ערבי אלמוני שקִלל ורגם בחמת-חֵרוּק שן
הִכָּה והוכה ונגרר למכונית-השיִטוּר הנסקלת
הוא בעצם, על צד האמת, היחיד שאיננו אשם
באותה מערבוֹלת חֵמוֹת – אף כי הוא יושב בכלא.
(…)
כן ידענו היטב: יש בלב ערביי ישראל
גחלים שלא שום "שאר-רוח" יפיג את חומן שמוטבע.
יש מִכוַת זכרונה של תבוסה, יש מִכוַת של שלטון זר ומִכוַת עיר ותל
שהיו לזוּלת לנחלה. לא השכִיחו את זאת שום פּיִתוּח ושפע.
(…)
זהו לקח נצרת. חוקוֹת עם-ועם גם עלינו חָלות
ומִעוּט מדוכָּא וצודק – זאת נאמר ונדקדק במִּלֵנוּ –
הוא מִעוּט ההופך את הרוב לצִיבּוּר של קסדות-ואלות,
לוּ נסיר בּעוֹד-עֵת את סִמַן הַהֶכֵּר הלזה מעלינו!
*
במאי 1958, ייחל נתן אלתרמן בטור השביעי ליום, בו תסיר מדינת ישראל, בעוד מועד, את "סימן ההיכר הלזה", שהוטבע בה זה "שנים עשרת". מאז עברו עוד חמש פעמים "שנים עשרת", ועדיין לא הוסר "סימן ההיכר הלזה".
בת-ים, 15 באפריל 2008
