כינונה של מדינת ישראל לפני 70 שנה והאסון (הנכבה) – הם שני צדדים בלתי נפרדים של ההיסטוריה, שיכלה להיות אחרת לו מומשה החלטת האו"ם והוקמה באותה שנת 1948 גם המדינה הפלסטינית העצמאית.
עוד בספטמבר 1948, קבע המנהיג הקומוניסטי תופיק טובי במזכר שפורסם בשם הליגה לשחרור לאומי לקראת ועידת האיחוד של הקומוניסטים היהודים והערבים בארץ (במסגרת המפלגה הקומוניסטית הישראלית – מק"י) שנערכה באוקטובר אותה שנה:
"מחובתו של עמנו (הפלסטיני), אם הוא חפץ להיות עם חופשי ועצמאי, להיאבק למען הקמת מדינה ערבית עצמאית בחלק הערבי מפלסטין על בסיס החלטת האו"ם ועל בסיס ההבנה בין שני העמים הערבי והיהודי… האינטרס של העם היהודי ומעמד הפועלים היהודי בהצלחת העם הפלסטיני בשחרור החלק הערבי של פלסטין, בעצמאותו של העם הערבי ובסוברניות שלו, שווה לאינטרס של העם הערבי עצמו בכך"… ". טובי הוסיף: "פתרון בעיית הפליטים ושיבתם למולדתם תלויים בהצלחתנו במאבק למען הקמת מדינה ערבית בפלסטין תוך שיתוף פעולה והבנה עם העם היהודי. הקמתה של מדינה ערבית סוברנית בפלסטין, על פי החלטות האו"ם [בדבר שתי מדינות] היא הערובה היחידה והבטוחה לפתרון בעיית הפליטים ושיבתם.
הקמתה של מדינה ערבית עצמאית בפלסטין , מדינה דמוקרטית עממית, היא הערובה היחידה לשחרורו של העם היהודי מן ההשפעות הקולוניאליסטיות , והיא הדרך למנוע מהריאקציה היהודית [הציונית] להשליך את עצמה ואת מדינת ישראל אל חיק הקולוניאליזם".
גם היום, 70 שנים אחרי שננקטה עמדה זו , עדיין ממשיכה ההנהגה הציונית הריאקציונית השלטת בישראל להעמיק את התלות של ישראל בתכניות ההגמוניה והתוקפנות האמריקאית באזור ובעולם ומספסרת בעתידם של המוני העם בישראל, יהודים וערבים כאחד.
תפיסה זאת של הקומוניסטים היהודים והערבים לגבי מרכיבי הפתרון של הסכסוך לא השתנתה ביסודה מאז. 70 שנים אחרי, ומרכיבים אלה נותרו צודקים וחיוניים. מדינת ישראל לא תשיג עצמאות אמת מבלי שהעם הפלסטיני יגשים את עצמאותו במדינה חופשית בצד ישראל, בגבולות יוני 1967. נכון שגבולות ה-4 ביוני 1967 אינם לב הסכסוך הישראלי הפלסטיני , אבל הם הזדמנות לפתרון.
מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני במדינתו העצמאית והריבונית בגבולות ה-4 ביוני 1967 ופתרון צודק בהתאם להחלטות האו"ם של שאלת הפליטים הפלסטינים, ייצרו בהחלט הזדמנות לפתרון מדיני ולסיום הסכסוך.
הקומוניסטים: היסטוריה של התנגדות לאימפריאליזם, לציונות ולריאקציה הערבית
הקומוניסטים היהודים במפלגה הקומוניסטית הפלסטינית (פ.ק.פ) והערבים בליגה לשחרור לאומי, נאבקו למען עצמאות הארץ בתנאי מחתרת נגד השלטון הבריטי ומשענותיו – הריאקציה היהודית הציונית והריאקציה הערבית.
עד שנתקבלה החלטת עצרת האו"ם ב-29.11.1947 בדבר כינונן של שתי מדינות בשטחה של פלשתינה המנדטורית, שני הארגונים הקומוניסטיים, שפעלו במקביל בשנים 1948-1943, התנגדו לחלוקת הארץ ותמכו בפתרון של מדינה אחת דו–לאומית (פ.ק.פ.), ובמדינה אחת דמוקרטית לכל תושביה (הליגה לשחרור לאומי). פ.ק.פ. אימצה את החלטת החלוקה עם פרסומה והליגה לשחרור לאומי – באמצע פברואר 1948, לאחר שהתברר שהאופציה של מדינה אחת לא קיימת יותר.
מאז ועד היום עקבית מק"י בתמיכתה בזכות כל אחד משני העמים בארץ, היהודי והערבי–פלסטיני, להגדרה עצמית. מאז ועד היום עקבית מק"י בתביעתה לכונן שלום ישראלי–פלסטיני צודק ויציב, המבוסס על כינון מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים המזרחית ועל פתרון בעיית הפליטים הפלסטיניים בהתאם להחלטות האו"ם.
הנהגת הציונות בתקופת המנדט הבריטי וממשלות ישראל לאחר מכן מנעו את כינון פלסטין העצמאית בצד ישראל. הן פעלו ב-1948/9 ובמלחמת יוני למימוש העיקרון השוביניסטי "מקסימום שטח ומינימום ערבים". במהלך מלחמת 1948, הרס הצבא הישראלי 450 כפרים ערביים וגירש מאות אלפי פלסטינים מבתיהם. במהלך 51 שנות הכיבוש הישראלי, שהחל ביוני 1967, לא חדלו הצבא הישראלי ומפעל ההתנחלויות הקולוניאליות לזרוע הרס, להרוג ולפצוע אלפי פלסטינים, גם ילדים ונכים, שכל פשעם שהם מפגינים נגד הכיבוש, נגד ההשפלה, נגד הסיפוח, נגד הדיכוי ושאר פשעי הכיבוש.
הסירוב העקרוני והמעשי לבצע את החלטות מוסדות האו"ם, המחייבות את ישראל לסגת מכל השטחים שנכבשו ב-1967, לפרק את כל ההתנחלויות, להסיר את המצור מעל עזה ולכונן שלום ישראלי–פלסטיני צודק – הוא הסיבה הראשית להעדר השלום והביטחון ולהמשך שפיכות הדמים, לחרחור מלחמות באזור ולהתחברות לבריתות עם החוגים הכי ריאקציוניים בעולם הערבי ובאזור.
ברית חדשה בין הריאקציה הערבית בהנהגת סעודיה לבין החוגים הקיצוניים והפאשיסטיים בימין הישראלי
עוד מתקופת המנדט הבריטי ועד לאחרונה, התקיים שיתוף הפעולה בין הציונות לריאקציה הערבית בחשאי ובשירות האימפריאליזם הבריטי והאמריקאי. כעת נרקמת בגלוי ברית של מחרחרי מלחמות באזור – בין החוגים הכי ריאקציוניים בעולם הערבי לבין החוגים הכי קיצוניים והכי פשיסטיים בימין ובממסד הישראלי השולט. זו אינה רק הברית הקלאסית של הציונות והריאקציה הערבית בשירות האימפריאליזם, אלא ברית גלויה של הימין הקיצוני הערבי והיהודי תחת שרביטו של ממשל טרמפ ההרפתקני והבלתי צפוי.
האימפריאליזם של ארה"ב, כמו זה הבריטי עד לפני 70 שנה, הוא נותן הגיבוי הראשי למדיניות הסירוב, הכיבוש והסיפוח של ממשלות ישראל. במקביל מטפח האימפריאליזם גם את הריאקציה הערבית, אשר רוקמת קשרים גלויים וחשאיים עם ישראל הרשמית. זה קורה למרות המשך הכיבוש והדיכוי של העם הפלסטיני, למרות הפרובוקציות של ממשלת המתנחלים של נתניהו וממשל טרמפ בכל הנוגע להבערת השטח בירושלים המזרחית הכבושה, להעברת השגרירות האמריקאית, לערעור על מעמדה של ירושלים המזרחית כבירת המדינה הפלסטינית ולהרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית.
כיבוש, ניאו ליברליזם ומשטר קולוניאליסטי
בשל המשך הכיבוש והשילוב עם מדיניות ניאו–ליברלית קיצונית ישראל כיום היא מדינה המקיימת משטר קולוניאלי בשטחים הפלסטיניים ומשטר של הפרדה ושל אפליה גזענית המיישם מדיניות של הפרד ומשול הנשענת על שיסוי קורבנותיה זה נגד זה. החברה בישראל סובלת מקיטוב כלכלי– חברתי קיצוני המלווה בתופעות קשות של אפליה ושל דה–לגיטימציה בחוק כלפי האזרחים הערבים, במתקפה פשיסטית של חוגי השלטון על המרחב הדמוקרטי ובשחיתות שלטונית שוברת שיאים.
לקפיטליזם הישראלי אופייניים מיליטריזציה במינון גבוה של הכלכלה והחברה וסחר בנשק עם משטרים דיקטטוריים חשוכים במדינות באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית העושים בו שימוש במלחמות אזרחים, בפשעי מלחמה ובסחר בסמים. גובר שילוב הכלכלה הישראלית בגלובליזציה של התאגידים. מחריף הכרסום בדמוקרטיה ובזכויות האדם.
מזה 40 שנה נמצאת ההגמוניה הפוליטית בישראל בעיקר בידי הימין. השמאל הציוני מתפרק מנכסיו הסוציאל–דמוקרטיים וברובו מזדנב אחרי הימין המכונה "מרכז". "המחנה הציוני" תומך במדיניות המלחמות, הכיבוש והעמקת התלות בארצות הברית ובתכניותיה באזור.
זה הזמן לחזית יהודית–ערבית לעצירת ההתעצמות הפשיסטית בישראל
גם בתנאים המורכבים של המציאות הישראלית, היו 70 השנים האחרונות גם שנים של מאבקים חברתיים ודמוקרטיים חשובים, של מאבקי עובדים, של מאבקים נגד המלחמה והכיבוש ולמען שלום צודק, של מאבקים נגד אפליית הנשים ולהגנת הסביבה.
המפלגה הקומוניסטית הישראלית הייתה ותמשיך להיות חלק בלתי נפרד ומתסיס במאבקים המעמדיים, החברתיים והדמוקרטיים. היא מציעה לעובדים, שהם הרב המכריע בקרב שני העמים, חזון ודרך מעשית לחיים בכבוד, בשלום, בשוויון ובדמוקרטיה, לחיים של רווחה כלכלית וצדק חברתי.
הציבור הערבי, יחד עם הכוחות הדמוקרטיים היהודיים, ניהלו מערכות ציבוריות נגד הממשל הצבאי; נגד הנישול מהקרקע והריסת הבתים, לרבות הריסת כפרים שלמים בנגב על מנת להקים ישובים ליהודים בלבד במקומם, כמקרה אום אלחיראן ואל עראקיב (מדיניות של אפרטהייד במיטבה); נגד הדה לגיטימציה של האזרחים הערבים ותוכניות הטרנספר; נגד הגזענות ולמען שוויון לאומי ואזרחי של האוכלוסייה הערבית.
במלאות 70 שנה להקמת מדינת ישראל, אנו מתריעים גם מפני עומק המשבר המוסרי בישראל. אנו חושפים את הקשר בין כיבוש מתמשך, מפעל ההתנחלויות, ההתעמרות בעם הפלסטיני בשטחים הכבושים, חרחור מלחמות במדינות האזור והמדיניות הניאו–ליברלית הקיצונית לבין המשבר השלטוני בישראל, התפשטות השחיתות ועומק המתקפה הגזענית והפשיסטית על המרחב הדמוקרטי, על הלגיטימיות של הציבור הערבי ועל הקבוצות המוחלשות – מבקשי מקלט ומהגרי עבודה.
בתנאים אלה, יש לקרוא לכל הכוחות הנאורים והדמוקרטיים בחברה הישראלית, יהודים וערבים, מפלגות אופוזיציה, ארגונים עממיים, קבוצות מחאה וארגוני זכויות אדם – להיענות לצו השעה ולכונן חזית דמוקרטית אנטי–פשיסטית.
זה הזמן לבנות מסגרת של אחדות לוחמת במאבק משותף יהודי–ערבי ולעצור את הפשיזם ואת הגזענות לפני שיהיה מאוחר מדי !
