70 שנה לרפובליקה העממית: מי תנצח במלחמת הסחר בין ארה"ב לסין

מאז החליט ממשל טראמפ לפתוח במלחמת סחר נגד סין, לפני כשנה וחצי, אפשר לקרוא מדי יום בעיתונות המערבית ניתוחים והערכות לגבי שאלה אחת, לכאורה היחידה האמורה לעניין אותנו: מי מנצח ומי מפסיד. כל פרסום נתונים כלכליים חדשים מוליד מבול של מאמרים, המזכיר בִּרבורים נרגשים של פרשן ספורט המדווח על קרב איגרוף.

לוח וייצי (צילום: פיקסביי)

למרבית הדיווחים על מלחמת הסחר המתמשכת אין ערך משמעותי. אי אפשר להבין מהם מה באמת מצב העניינים, כיצד הוא מתפתח או לאן הוא מוביל. זאת, לא רק מפני שבמלחמה זו, כמו בכל מלחמה, יש תפקיד חשוב להסברה, ולכן אין לסמוך לא על הנתונים שמפרסמים שני הצדדים ולא על פרשנותם. בעיה אחרת, וחמורה אף יותר, היא המונחים שעליהם מבסס המערב את יחסו לסין, המשתקפים גם בדיווחים על מלחמת הסחר וגם במדיניות הנשיא טראמפ.

מדיניותו של טראמפ כלפי סין שמה קץ לתקופה של כמעט 50 שנה, שבמהלכה ביקשה ארה"ב לשלב את סין בסדר עולמי היררכי, שבו הראשונה אמורה להחזיק במקום הראשון באופן בלתימעורער. תקופת ההתפייסות החלה בראשית שנות ה-70 תחת ממשל ניקסון, שחנך מדיניות לסיום החרם הדיפלומטי והכלכלי שניהלו קודמיו נגד הרפובליקה העממית של סין מאז הקמתה ב-1948. אדריכל מדיניות ההתקרבות היה מזכיר המדינה של ניקסון, הנרי קיסינג'ר.

כמו הרבה פושעים פוליטיים מוצלחים ומתוחכמים, הכיר קיסינג'ר בחשיבות הבנת המנטליות של האויב. כדאי לשמוע מה יש לו לומר על תפישת העולם של מנהיגי סין. בספר שפרסם ב-2011, הוא מתאר את ההבדל העיקרי בין ההנהגה הסינית לבין מקביליה המערביים: "בסין נמנעים מלהסתכן בסכסוכים שתוצאתם התנגשות יחידה שבה מנצחים או מפסידים הכל. בניגוד למסורת המערבית, המעדיפה קרבות מכריעים ומופעי כוח, האידיאל הסיני מדגיש דקויות, עקיפות וסבלנות המאפשרות, באמצעות תמרונים מורחבים רבשנתיים, לרכוש יתרון יחסי עליו אפשר להישען".

כדי להמחיש את ההבדל, שרטט קיסינג'ר אנלוגיה למשחקי האסטרטגיה המועדפים בשתי התרבויות: וייצי במזרח ושח מט במערב. בשחמט המטרה היא ניצחון מוחלט והשמדת האויב. 16 כלים עומדים לרשות כל צד, כאשר לכל אחד מהם מוקצה ערך היררכי והם גלויים ליריב בכל עת. האסטרטגיה של כל אחד מהצדדים – להשמיד את ההגנות של השני ולפגוע בו במכה מוחצת כדי לנצח.

בווייצי (המוכר גם בשמו היפני "גו") יש לכל שחקן 180 אבנים והערך של כולן שווה. כל שחקן בתורו מניח אבן במקום פנוי, המורכב מ-19 על 19 קווים ברשת. הלוח ריק בתחילת המשחק, והשחקנים מחליטים איפה להציב את אבניהם, תוך כדי ניסיון ללכוד את אבני הצד השני. תחרויות מרובות מתקיימות במקביל באזורים שונים של הלוח והאסטרטגיות של כל שחקן גמישות. זאת, כדי להסתגל בכל עת לנסיבות המשתנות. יחסי הכוחות נעים באופן הדרגתי מתור לתור ומרווח היתרון לרוב דק מאוד. לצופה הבלתי מאומן, לא תמיד ברור מי הזוכה אפילו כשהמשחק מסתיים.

אפשר לומר כי השקפת העולם עליו מבוסס משחק הלוח מתבטאת גם במדיניות החוץ של סין. בשנות ה-60 של המאה הקודמת, אחת המטרות העיקריות של הרפובליקה העממית הייתה להתקבל כחברה באו"ם ולהחליף את הרפובליקה של סין (טאיוואן) כנציגה הרשמית של העם הסיני.

במהלך אותו עשור שלחה בייג'ינג אלפי מהנדסים, טכנאים ורופאים לאפריקה במשימה לבנות בתי חולים, תשתית תחבורה ומספר מפתיע של אצטדיונים. במערב התייחסו למדיניות זו באיהבנה ובזלזול וכינוה "דיפלומטיית האצטדיונים". עם זאת, המדיניות הסינית הוכיחה את עצמה: ב-1971, 26 מ-76 המדינות שהצביעו בעד קבלת הרפובליקה העממית לאו"ם היו מדינות אפריקאיות.

ומה בין זה לבין מלחמת הסחר הנוכחית? ראשית, אפשר להניח כי הכרזת המלחמה לא באמת הפתיעה את ההנהגה בבייג'ין. לא היה צורך בנביא כדי לחזות שבמוקדם או במאוחר תנקוט ארה"ב צעדים בניסיון למנוע את עליית סין לעמדת המעצמה הכלכלית הגדולה בעולם. לא חסרות ראיות לכך שהסינים נערכו להתפתחות זו כבר זמן רב.

בניגוד לארה"ב, שהשקעותיה הזרות מכוונות בעיקר למדינות עשירות, סין מפנה חלק גדול מהשקעותיה למדינות עניות ומתפתחות ברחבי אפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית. כך הרחיבה סין באופן אקספוננציאלי את דיפלומטיית האצטדיונים שלה, שדרך אגב לא הפסיקה: כעת נבנים אצטדיונים ענקיים בקמרון ובחוף השנהב.

סין משקיעה במדינות מתפתחות בעיקר בפרויקטים של בנייה ותשתיות. במדינות עשירות במשאבים מוסכם בדרך כלל כי ההחזר יתבצע במשאבי טבע, כך שהתשלומים לא יכבידו על תקציבי הלווים כמו במקרה של הלוואות מטעם קרן המטבע הבינלאומית. ההשקעות הסיניות, עליהם מפקחת הממשלה בבייג'ינג, תואמות את מדיניות החוץ הכללית של המדינה. המטרה היא לתרום לצמיחה כלכלית במדינות מתפתחות, וכך לייצר שווקים ושותפי סחר חדשים לסין לטווח הרחוק. יחד עם זאת, הם גם מבטיחים שלסין תהא גישה מתמשכת למשאבי טבע ברחבי עולם, מבלי להיות כפופה לגחמותיה של ארצות הברית. מלחמת הסחר בין ארה"ב לסין רק החלה והיא עשויה להימשך שנים רבות. אי אפשר לדעת כיום כיצד תיגמר, אבל דבר אחד בטוח: לא יהיה נוקאאוט.

האל וויינר

המאמר פורסם בגיליון "זו הדרך" האחרון שהוקדש ל-70 שנה למהפכה הסינית (עמ' 5 עד 10):

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2019/10/G39_2019.pdf