הפקקים כמשל: החיים בהמתנה

השבוע ביליתי שעתיים בתחבורה ציבורית כדי להגיע מצפון תל-אביב למרכזה בארבע אחר הצהריים. הסצנה מוכרת לכל ומיותר להכביר עליה מילים. כל אדם שאי פעם ניסה להגיע ממקום למקום בארץ יכול לספר את הסיפור: אנחנו מחכים פרק זמן לא ידוע להגעתו של האוטובוס, ולאחר מכן נתקעים יחד איתו בפקקים המשתקים את העיר לכל אורך היממה. אם נבחר לעלות על הרכבת, נמתין בתחנה לקרון המאחר תדיר, ובמקרים רבים הרכבת תיתקע על הפסים ונאחר ליעדנו. אם ידנו משגת ונבחר לנסוע ברכב פרטי, ניתקע גם אנחנו באותם פקקים מרתיחי דם.

אבל הסיטואציה התחבורתית היא רק סינקדוכה של החיים בארץ. כל מי שגר בישראל מכיר את ההמתנה הזו. אנחנו מחכים לסוף יום העבודה, מחכים לסוף השבוע, מחכים למשכורת. אנחנו מחכים לתוכניות הטלוויזיה שלנו, מחכים שהפרסומות יסתיימו, מחכים לטורי הביקורת כדי לדעת מה אנחנו חושבים. אנחנו מחכים שעות למענה טלפוני, בתורים בדואר ובמשרד הפנים. אנחנו מחכים חודשים לרופא מומחה ולחדרי ניתוח, מחכים במסדרונות מחוץ לחדרי אשפוז.

השיתוק הזה נגרר גם לפוליטיקה: אנחנו מחכים להכרעת היועץ המשפטי לממשלה, מחכים לפסק הדין, מחכים לגזר הדין; אנחנו מחכים למערכת הבחירות הראשונה, השנייה והשלישית כדי לממש את זכותנו הדמוקרטית (אם לא מנסים למנוע מאיתנו להצביע), מחכים להרכבת הממשלה, מחכים לגילויי בגרות ומנהיגות מנבחרי הציבור שלנו – דברים טובים לוקחים זמן, לא? אנחנו מחכים להסלמה הביטחונית, מחכים לתקיפות הבלתי מבוקרות של צה"ל, מחכים להפסקת האש, מחכים למלחמה הבאה.

גם המערכת הפוליטית עצמה אימצה מזמן את רטוריקת ההמתנה: בני גנץ "מחכה לתוצאות האמת" אחרי הבחירות, ישראל ביתנו "מחכים לתשובה מהליכוד", נתניהו מחכה לליברמן, מנדלבליט מחכה לנתניהו.

נדמה כאילו ההמתנה הזאת – הפסיביות המשתקת הזאת – מחלחלת לכל תחומי החיים שלנו. צוואר הבקבוק הפילוסופי והרגשי הזה הופך פילטר דרכו אנחנו מפרשים את המציאות. אנחנו מצפים שכל דבר ייקח זמן רב. אנחנו לומדים ומחוברתים מגיל צעיר לחכות – טחנות הצדק והשינוי טוחנות לאט, אחרי הכל. כולנו כמו מאמינים שהשינוי ממתין מעבר לפינה, ועלינו רק להתאזר בסבלנות – הוא אוטוטו מגיע, עלינו רק להמשיך לחכות.

אבל האירוניה הגדולה היא שככל שאנחנו מחכים יותר, אנחנו דורשים פחות. אנחנו מאמינים שמגיע לנו פחות. עם כל רגע שאנחנו מכלים לריק בהמתנה, אנחנו נגררים להאמין שאין לנו יכולת לשנות את המציאות. אנחנו נגררים, כברירת מחדל כמעט, להאמין שאין לנו כוח ואין לנו השפעה. ההמתנה הופכת אדישות, והאדישות הופכת ציניות. הציניות הזאת – ואיתה הלעג לאלה שאינם חולקים אותה – מוכרת היטב לכל פעיל חברתי או פוליטי. כל מי שמעז לקרוא תיגר על פרדיגמת הייאוש וההמתנה מתויג כסהרורי, כהזוי, כמנותק או כמתנשא. אבל אין דבר יותר מתנשא ויותר מנותק, יותר הזוי ויותר סהרורי מלקבל בשתיקה את התכתיבים האלה.

בזמן שאנחנו ממתינים ומדברים את עצמנו לדעת, אנשים ממשיים מושפעים מברירת המחדל. מדי יום אנשים משלמים בחייהם על חוסר ההחלטיות הציבורית שלנו. בזמן שאנחנו מחכים  בתור,  אפסות  המערכות  הציבוריות  גובה  קורבנות

בנפש: בזמן שאנחנו מחכים למינוי שר בריאות, הולכים לעולמם אנשים בבתי החולים המלאים עד אפס מקום; בזמן שאנחנו מחכים להתייחסות מגורמים רשמיים, נופלים פועלים למותם בגלל רשלנות פושעת באתרי בנייה; בזמן שאנחנו מחכים למהדורת החדשות, ילדים בעוטף עזה חיים תחת איום רקטות – וילדים בעזה נהרגים בתקיפות חיל האוויר, אותן מהללת התקשורת כמדויקות וכאיכותיות.

המתנה משתקת זו משפיעה על כולנו. היא הופכת אותנו מרירים וכועסים, והלכה למעשה מסכנת את חיינו. הגיע הזמן שאנחנו, העובדים הנושאים על גבנו את עול ההמתנה והחיכיון, נפסיק לחכות. רק אם נתעורר ונפעל, נדרוש את המגיע לנו ונפעל יחד – בברית מעמדית חוצה-מגזרים – נוכל להשיגו. יחד אנחנו בלתי ניתנים לעצירה, ואין לנו מה לאבד זולת השלשלות שלנו. אנחנו צריכים רק להפסיק לחכות.

תומר שור

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"