כאשר סיים ד"ר דב חנין את הקדנציה שלו בכנסת מטעם חד"ש, הוא הבטיח כי יהיה חלק מתנועה פוליטית–חברתית. עבר זמן קצר, וקיבלנו את הסרט "החבר דב" בבימויו ובהפקתו של ברק הימן.
"מה לעשות עכשיו" מאת דב חנין ודני פילק (צילום: סיפור פשוט)
הסרט המרתק הוקרן בפסטיבל "דוקאביב" וממלא אולמות בקולנוע לב בת"א. הוא מתאר בחיבה ובהערצה את דמותו המיוחדת של חנין, את דעותיו ואת פעילותו הרבה. הסרט אמנם עוסק בעבר, אך נעשה לקראת השלב הבא בפעילותו.
במקביל, ראה אור הספר "מה לעשות עכשיו", שכתב חנין במשותף עם דני פילק. פילק הוא רופא, פעיל חברתי ופוליטי (חבר הנהלת מרצ לשעבר) ופרופ' לפוליטיקה ולממשל באוניברסיטת ב"ש. בספר שני חלקים: הראשון כללי, והשני מתמקד בישראל. רבים מתכני הסרט חוזרים גם בספר, אולם במפורט יותר. לצערי, לא אוכל להתייחס ברשימה זו לכל העושר האמפירי והתובנות המעניינות שבספר, ולכן אציע קריאה אחת.
המחברים בחרו לספרם כותרת יומרתית: במקורו היה זה שמו של הספרון שפרסם לנין ב-1902 ובו התווה לראשונה את תפישתו לגבי התעמולה והארגון הדרושים. שנה אחר כך, היה ספרון זה הבסיס הרעיוני שלבולשביקים ושל ניתוקם מהמנשביקים, ולראשיתה של המפלגה הקומוניסטית של רוסיה.
ובכן, האם אפשר כך להקים תנועה חדשה כיום? בלי לנסות אי אפשר לדעת, אבל גם לניסיון יש מחיר. אין ספק שבשעת חירום היסטורית זו נחוצה מסגרת רחבה להגנה על מרחב הדמוקרטי המצטמק, לפתרון מוסכם של הסכסוך, למאבק בלאומנות ובגזענות המתגברות, באי השוויון, בפערים בין ההון לעובדים, בין יהודים לערבים, בין גברים לנשים, בין אשכנזים למזרחים, בין מרכז לפריפריה, ולהגנה על הסביבה. על כך אין ויכוח.
מוסכם על הכל גם שהשדה הפוליטי מפורק לקבוצות זהות, וכי קיימים צורך וקושי לשזור יחד קבוצות זהות ואינטרסים שונים, כדי להוביל מאבק רחב משותף של קבוצות חברתיות שונות (Intersectionality, "דיכויים צולבים").
הצורך לשזור יחד מורכבויות אלה מעלה את השאלה, איזה מכנה משותף, מושגי וערכי, ישמש כשידרה שסביבה צריך ללפף את השונויות. בחד"ש ובמק"י, כתנועות מרקסיסטיות, המושגים המארגנים הם "מעמד" ו"סוציאליזם".
אצל חנין ופילק, בהשפעת ארנסטו לקלאו ושנטל מוף, המושג המרכזי הוא "דמוקרטיה". כך הם ממשיגים השתתפות שווה של כל האזרחים בקבלת החלטות כלכליות וחברתיות. המשגה חדשה זו היא גם דרך לדלג מעבר לתדמיות מיושנות של השמאל. מושג הדמוקרטיה הוא פלטפורמה לביקורת הסוציאליזם שהיה בבריה"מ וגם לביקורת הסוציאל–דמוקרטיה. חנין טוען כי אין סוציאליזם בלי דמוקרטיה, ופילק מוסיף כי הדמוקרטיה איננה מלאה ללא סוציאליזם.
הם טוענים כי הסוציאליזם אינו מתכון נתון. חנין משתמש בביקורת של רוזה לוקסמבורג על לנין, טרוצקי וסטאלין וקובע, כי בבריה"מ הבעלות הציבורית על אמצעי הייצור הייתה פורמלית בלבד, ואילו הכוח רוכז בידי שכבה צרה ששללה זכויות אדם בסיסיות (כמו שביתה והתאגדות).
מצד שני, מבקרים חנין ופילק את הסוציאל–דמוקרטיה על נטישת המחויבות לחזון סוציאליסטי עקב אימוץ פוליטיקה ניאו–ליברלית ("הדרך השלישית"). מפלגות שמאל מתמקדות, לדעתם, בבחירות ובפרלמנטריזם ומזניחות את הפעילות השוטפת בזירות החברתיות לטובת עמותות, שמבנן ומימונן בעייתיים. הם טוענים שהשמאל הרדיקלי מאמץ פוליטיקת זהויות המעודדת התבדלות במקום לבנות תנועה רחבה לשינוי מערכתי. הספר אינו מבהיר באיזה שמאל מדובר.
פילק משתמש במושג "הגמוניה" של גראמשי תוך נטרול המשמעות המעמדית של המושג. במקום מאבק מעמדי, הדגש אצלו הוא וובריאני: קונפליקטים שיכולים להיות רב–ממדיים, ולא רק מעמדיים. שימוש כזה בגראמשי עשתה הקבוצה "למנהיגות יהודית" של פייגלין. באופן זה הופך המושג טכני, ומבטא מצב של השגת עמדה אידיאולוגית מובילה בידי קבוצה קטנה בתוך המון. כך הופך המושג הגמוניה תואם המושג הפופוליסטי "העם" ("העם דורש צדק חברתי" או "העם נגד הממשלה").
מול הפופוליזם הימני המבוסס על טוהר דם, שנאת זרים וגזענות, חנין ופילק מעלים את מושג העם במשמעות שהייתה לו באביב הערבי או במחאה החברתית: העם נגד האליטות (אנחנו ה-99%). זאת, בדומה לשנטל מוף הכותבת על פופוליזם שמאלי כתשובה לפופוליזם הימני.
אני מודע לכך שביקורת קצרה זו אינה עושה צדק עם הספר, שיש בו הרבה יותר. הספר מתאר במושגי הגמוניה כמה מהמאבקים החברתיים הגדולים שהתרחשו בישראל: המחאה המזרחית, תנועת השלום, המחאה נגד מלחמת לבנון, המחאה החברתית, "עיר לכולנו", המאבק נגד הגירוש ובעד דרום ת"א, תנועת עומדים ביחד. הוא מנסה גם להפיק תובנות מהמאבקים הגדולים שהתרחשו בדרום אמריקה ובאירופה.
אבישי ארליך
מה לעשות עכשיו / דב חנין ודני פילק
ספרי עליית גג ידיעות אחרונות, 2019
