אנחנו? גזענים? מה פתאום! אלה הח"כים הערבים שלא דואגים לציבור שלהם. למעשה, בהחרימנו את איימן עודה, את אחמד טיבי ואת בל"ד – אנחנו גומלים לאזרחים הערבים טובה גדולה. כשהם יתפכחו ויבינו שביתם במפלגות הציוניות – רק יוטב להם.
כך אפשר לתאר, בקווים כלליים, את הקונצנזוס השורר בקרב מפלגות הממסד הציוניות בסוגיה שהפכה מהותית ביותר במערכת הבחירות הנוכחית – הלגיטימיות של המיעוט הערבי–פלסטיני בישראל כשחקן בזירה הפוליטית.
נגררים אחרי נתניהו
בתשובה ל"האשמות" של נתניהו ("לפיד וגנץ יקימו ממשלת שמאל בתמיכת המפלגות הערביות"), הצהיר (19.3) בני גנץ בריאיון לרשת 13: "אני לא מתכוון לקרוא לאף אחד שהוא נגד מדינת ישראל. ערביי ישראל הם אזרחים שווים. צריך לדאוג שיפתחו את התשתיות שלהם, ולא ללכת אחרי המובילים שלהם שפועלים נגד מדינת ישראל. הם לא משרתים את האינטרסים שלהם, ולכן הם לא רלוונטיים".
חברתו לרשימה והשרה לשעבר יעל גרמן נשמעה (23.3, שבתרבות בקיבוץ גינוסר) דומה למדי: "לא נשב עם איימן עודה ואחמד טיבי".
עד כמה שונים דברים אלה מדבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שטען לאחרונה כי לאזרחים הערבים "יש 22 מדינות לאום"? בישראל 2019, ההוצאה ממעגל האזרחות והדה–לגיטימציה של הציבור הערבי הן מנת חלקם של הימין הכהניסטי ושל המרכז–שמאל כאחד.
גרמן, ראשת עיריית הרצליה מטעם מרצ עד לא מזמן והסמן השמאלי של כחול לבן, נשמעת כמו חיקוי חיוור וזול של הימין הקיצוני, שעבורו האזרחים הערבים הם אורחים בלבד ולא בני המקום ואינם שותפים שווים בכל הנוגע להרכבת ולהפלת ממשלות.
שרת הבריאות לשעבר אינה מצדדת בטרנספר או בשלילת אזרחות, אך היא בהחלט חושבת שהמשחק הפוליטי צריך להתנהל בגבולות הצרים שבין פייגלין לבין מפלגתה האם. התמיכה המבישה של מפלגתה הנוכחית בפסילת ד"ר עופר כסיף (מועמד חד"ש–תע"ל) ובל"ד (והאיזון הבלתי–מקודש עם הכהניסטים) היא עדות אחת מני רבות לכך.
השאלה היא גם מעשית
אך מעבר להיגררות אחרי נתניהו, באמירותיהם האחרונות של גנץ ושל גרמן ישנה גם התאבדות פוליטית של ממש. לפי מפת ה"גושים", התמונה צריכה להיות ברורה למדי לקברניטי (או רמטכ"לי) מחנה המרכז–שמאל: אין ולא יהיה מהפך שלטוני ללא גוש חוסם יהודי–ערבי; כלומר, לא תהא קואליציה חלופית לנתניהו ללא שותפות עם הציבור הערבי ונציגיו בתמיכת האחרונים "מבחוץ". הרדיפה אחרי קולות "הימין המתון" עולה לגנץ ולפיד בתמיכת הציבור הערבי, שבלי משקלו הפוליטי לא יוכלו להתרחש שום חילופי שלטון.
לפיד טען אמנם כי "הטלפון הראשון יהיה לליכוד", אבל פניו של נתניהו לקואליציה גם עם הכהניסטים שתחוקק "חוק צרפתי" מורחב שישמור עליו מפני מאסר ותקדם סיפוח. הוא מנסה לבסס רוב מוצק של חברי כנסת עתידיים שיטענו כי אין מניעה שימשיך לכהן תחת כתב אישום (גם לאחר שימוע), ולייצר קונצנזוס בימין סביב תכנית סיפוח משיחית ומסוכנת.
בהנחה שכחול לבן ומפלגת העבודה, למרות היגררותן אחרי הימין, לא יוכלו להשתלב בממשלה שאלה קווי הייסוד שלה, ההצטרפות להסתה נגד עודה וטיבי, כמו גם התמיכה השערורייתית של נציגי יש עתיד בפסילת כסיף ובל"ד, הן בראש ובראשונה פעולה של לפיד–גנץ נגד האינטרס של עצמם במסע לכס השלטון.
זה הזמן להחליט: גזענים או לא גזענים
ראוי לשאול עד כמה נתניהו, גנץ וגבאי ("אני לא רואה משהו שמחבר אותנו אל הרשימה המשותפת") באמת שונים זה מזה מבחינת היחס של המדינה לאזרחים הערבים, כלומר מבחינת הגזענות הממוסדת. האם נציגי המרכז–שמאל מציעים לציבור חלופה אזרחית אמתית, או דבקים אף הם בשלטון ובקבלת החלטות על טהרת הרוב היהודי בלבד?
מיום ליום גוברת הסימנים כי השמות שנזכרים לעיל מסכימים בנושאי הליבה שעל הפרק (למשל ש"מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושלו בלבד", או כי רוב יהודי קודם לרוב אזרחי), בעוד שהם חלוקים בסוגיות משניות ("תיקון" חוק הלאום או לא, לדוגמא, או היתכנות כהונת ראש ממשלה תחת כתבי אישום). לעתים קרובות מחלוקות אלה הן סמנטיות בלבד.
ואם כבר בסמנטיקה עסקינן, חשוב לחדד את המשוואה: אי אפשר לטעון לדה–לגיטימציה של נציגי הציבור הערבים אך להתהדר בכסות לא–גזענית; אי אפשר לפסול את נציגי הציבור הערבים ובה בעת לפלל להנהגה ערבית אחרת, "נחמדה" יותר.
אם גנץ מבקש להחרים את עודה וטיבי – אל לו לטעון כי אינו גזען או כי הוא מייצג חלופה לממשלת הליכוד והמתנחלים ויחסה המפלה והגזעני לציבור הערבי. ובמובן זה, נתניהו בהחלט צודק. בבחירות הללו הבחירה היא באמת בין שיתוף פעולה נוסח עודה וטיבי לבין ביבי. אירועי השבוע האחרון חידדו זאת אף יותר: גנץ ושותפיו צריכים להחליט אם הם בוחרים בשותפות עם עודה וטיבי או בשותפות עם בנט וביבי ובן גביר גם.
יוסף לאור
