ב-29 בנובמבר 1947, לפני 70 שנה בדיוק, נתקבלה בעצרת האו"ם החלטה 181 בדבר הקמת שתי מדינות בפלסטין המנדטורית. באותו יום נולדה גם אחותי היחידה. הייתי אז בן 6. גרנו ברחוב שינקין בת"א. אבא ואני הלכנו עם אמא לבית החולים הדסה ברחוב מזא"ה. בכיכר מגן דוד התאספנו המונים. ברמקולים נשמעו הצבעותיהן של מדינות העולם: "כן", לא", "נמנעת". בהיוודע התוצאות, רקדו ההמונים במעגלים. חזרנו לבית החולים לפנות בוקר, והתבשרתי כי אחותי נולדה. הידיעות על הרוגים כבר נפוצו ואנשים במסדרונות בית החולים סיפרו על התקפה באוטובוס.
החלטה 181 מעולם לא יצאה לפועל. היא הורתה על הקמת שתי מדינות, הענקת מעמד בינלאומי לירושלים ואחדות כלכלית בין שתי המדינות. הקומוניסטים היהודים והפלסטינים תמכו בהחלטה 181. מרבית המוסדות הפלסטינים – התנגדו לה בשל פרופורציית החלוקה: שליש מיושבי הארץ, היהודים, יועדו להתיישב ב-56% ממנה. גם במדינות "חלוקה" אחרות, למשל אירלנד, הודו וקפריסין, קבוצת הרוב התנגדה לחלוקה. היישוב הציוני המאורגן אמנם קיבל באופן רשמי את תכנית החלוקה, אך עד מהרה החלו מעשי הכיבוש והגירוש ביישובים הערביים. עד היום, מסרבים הלאומנים הישראלים לוותר על "שטחי מולדתם" ומתנגדים בתוקף להקמת מדינה פלסטינית בצד ישראל.
מלחמת אזרחים אכזרית ועקובה מדם פרצה בין יהודים וערבים כבר ב-47'. בהמשך הצטרפו למלחמה גם כמה מדינות ערביות. הסכסוך הבין-קהילתי התעצם והפך בין-מדינתי.
בעקבות המלחמה נותצה החברה הערבית, והפלסטינים נותרו בישראל מיעוט קטן: רובם, כ-750,000 איש, גלו וגורשו ממקומותיהם. חלק גורשו אל מחוץ לשטח ישראל (פליטים חיצוניים); חלק הוגלו מבתיהם ומאדמתם בשטח מדינת ישראל ונושלו מרכושם (פליטים פנימיים). ישראל מנעה מאז מפליטים חיצוניים לשוב לארץ ומפליטים פנימיים – לחזור למקומותיהם, והטילה ממשל צבאי על הערבים והכפרים הערביים. מוסדותיה הדתיים, התרבותיים, החינוכיים, הכלכליים והפוליטיים של החברה הפלסטינית בוטלו. ישראל כבשה את רוב השטח שיועד למדינה הפלסטינית בתכנית החלוקה; ירדן ומצרים כבשו את היתר. פלסטין, כישות חברתית ופוליטית, נעלמה. הסוציולוג ברוך קימרלינג טבע את המונח Politicide כדי לתאר הרס ישות מדינית וכדי להבחינו מהמושג ג'נוסייד שמשמעותו השמדה פיזית של עם. זו גם המשמעות של הנכבה, השם בו מתארים הפלסטינים את האסון של מלחמת 1948 שהיהודים מכנים מלחמת שחרור או עצמאות.
מלחמת 48' מעולם לא נסתיימה. ישראל השתתפה מאז במלחמות רבות, אך תוצאות החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר נותרו לב הסכסוך כולו. גם אם יושגו הסכמים בין ישראל והרשות הפלסטינית, גם אם יושג שלום עם לבנון, סוריה וסעודיה, עדיין יישאר בתוקפו אי הצדק שנעשה לפליטים הפלסטינים בפזורה ולפלסטינים אזרחי ישראל. על הפרק: איחוד משפחות, החזרת קרקעות פרטיות שהופקעו, החזרת שטחים ונכסים ציבוריים, פיצוי על רכוש שנבזז והוחרם, הכרה בכפרים בלתי מוכרים והקצאת שטחים לפיתוח עירוני וכפרי, הכרה במוסדות המיעוט הערבי בישראל, הכרה בשפה הערבית ובתרבות הערבית, מתן שירותים ותקציבים שווים לאזרחיות ולאזרחים הערבים.
על הישראלים להכיר בעוול שנעשה כאן ב-48', להכיר במדינה פלסטינית עצמאית בצד ישראל, בקווי 67' ולבנות חברה של כל אזרחיה. אם לא נעשה כן, עלול לחזור על עצמו – במוקדם או במאוחר – מה שהתרחש אז, טיהור אתני.
אבישי ארליך
