היה, אבל זה כלום

המייסד והמנכ"ל של פייסבוק, מארק צוקרברג, התייצב בשבוע שעבר בפני ועדות של מחוקקים אמריקאים משך יומיים ברציפות. הוא ענה לשאלות המחוקקים בעניין פייסבוק ופרטיות המידע של משתמשי הרשת. צוקרברג נדרש להסביר מה התרחש בפרשה שבה נמסר לקיימברידג' אנליטיקה מידע על 87 מיליון משתמשי פייסבוק, ומה האחרונה מתכננת לעשות בנדון.

2018-04-17_203409

מארק צוקרברג, בעת שהתייצב בשבוע שעבר בפני ועדות של מחוקקים אמריקאים (צילום: הסנאט של ארה"ב)

צוקרברג בחר בקו: "היה, אבל זה כלום". הוא אף הגדיל וטען כי פרטיו האישיים שלו עצמו דלפו ונמכרו ל"צד שלישי זדוני". ב"דה מרקר" תיארו את האירוע כ"נכד המסביר לסבא על האינטרנט" (12.4), אך אזלת היד של הסנאטורים אינה נובעת מהיעדר ידע טכנולוגי או מפערי הגיל. אזלת ידם של המחוקקים האמריקאים היא תוצאה של השקפת עולם שבה השוק (וחברות הטכנולוגיה בתוכו) צריך לווסת את עצמו, להיות הגוף הרגולטורי של עצמו.

השאלה היא מי אחראי, וזו שאלה אידיאולוגית. פוליטיקאים מקבלים החלטות. נכון, בקיאות בסוגיה היא מחייבת, אך אסור שהיעדרה יצדיק שלטון של טכנוקרטים. המחשבות והדרישות, כאילו יצטרך צוקרברג לבצע "רגולציה עצמית", הן שרטוט של תפישה נורמטיבית.

כולנו מכירים סיסמות כמו "יזמות חברתית" או "אחריות תאגידית". אנו עדים לא ל"עצלנות" של הפוליטיקאים, כי אם לאידיאולוגיה המנחה אותם. הממשל האמריקאי נוהג להסתפק  בנזיפות  ריקות,  נו-נו-נו,  ואז   לחזור   ולחבק   את רבבות הלוביסטים השורצים במסדרונות בתי המחוקקים. ואכן, מניית פייסבוק זינקה ב-4.5% עוד לפני שהסתיימה עדותו של צוקרברג בפני הסנאט.

גם התמקדותם של הסנאטורים ב"זכות לפרטיות" איננה מקרית. האמריקאים אוהבים להגן על המרחב האינדיבידואלי שלהם; התיקון השני לחוקת ארצות הברית מתיר נשיאת נשק. אפשר לסקור את בסיסי הלגיטימציה ההיסטוריים והפוליטיים של השיח האמריקאי על אודות הנשק, ואפשר גם להביט בלובי של איגוד הרובאים האמריקאי (NRA), אולי הלובי החזק ביותר בארה"ב.

ואולם, יש לשאול את מי משרת השיח הצר בעניין "הזכות לפרטיות" שעלה מתוך שאלותיהם של הסנאטורים לצוקרברג. גישה זו מסיטה את המבט מהסוגיה המהותית יותר: מההבדל בין שימושג בפרטים אישיים מתוך הרשתות החברתיות למטרות מסחריות (לגיטימיות בעינינו אם לאו; חוקיות או לא) לבין שימוש במידע כדי לחתור תחת הדמוקרטיה ולערער אותה. היעדר השאלות הנוגעות למשמעותה הרחבה של פרטיות, לא רק במובנה הצרכני אלא גם במובנה האזרחי והפוליטי, איננו מקרי וגם אינו נובע מחוסר הידע של הפוליטיקאים האמריקאים. ההיעדר נובע מחוסר רצונם המכוון לשנות את הסטטוס קוו.

זהו מאבק החורג לחלוטין מהזכות התיאורטית לפרטיות, והוא ממשי ביותר. בוטים, אלגוריתמים, פרופילים פיקטיביים ומניפולציות ברשת נשמעים כמו דיסטופיה עתידנית בארץ רחוקה. האמנם?

ההתעלמות הכמעט מוחלטת מנושא זה בסנאט רק מדגישה עד כמה נמצאת הדמוקרטיה בצרות; עם או בלי קשר לאדון צוקרברג. לשירת ההמנון מתבקש הקהל לעבור ל-public.

שיר ק.

הרשימה התפרסמה בגיליון "זו הדרך" האחרון