בסקירה על אודות אירועי מלחמת לבנון, שפורסמה במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" (1.6) במלאות שלושים שנה למלחמה, הוזכרה ההפגנה ההמונית של "שלום עכשיו", שנערכה ב-25 בספטמבר 1982 במחאה על הטבח בסברה ושתילה. מלבדה – לא צוינו פעולות מחאה אחרות בשנת פרוץ המלחמה. אומנם, הפגנה זו, "הפגנת ה-400 אלף", נחרתה בזיכרון הציבורי, אך האם הייתה מאורע בודד, או שהיו פעולות מחאה אחרות שקדמו לה? מי הם הכוחות הציבוריים שהתייצבו, עוד לפני "שלום עכשיו", בקדמת תנועת המחאה נגד המלחמה?

הפגנה נגד מלחמת לבנון, יוני 1982 (צילום ארכיון: זו הדרך)

בעת פרוץ המלחמה, שכונתה "מבצע שלום הגליל" בידי ממשלת הליכוד דאז, טענו ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריק שרון, כי מדובר במבצע מוגבל לעומק של 40 ק"מ, כדי למנוע מאנשי אש"ף, אשר פעלו מתוך מחנות הפליטים הפלסטינים בלבנון, לירות טילי קטיושה על יישובי הצפון. במבט לאחור, קל להצביע על הפער בין טענת הממשלה לבין ההתרחשות בפועל. אך כבר אז היו מי שהטילו ספק בגרסה הרשמית. אלוף-משנה במילואים עופר בן–דוד, שהיה מושל חברון ורפיח, הסביר כי "מאז 1977 לא זכור לי אפילו מקרה אחד שהמחבלים פתחו באש תותחים ביוזמתם. תמיד הגיבו לאחר תקיפת צה"ל" ("דבר", 7.7.1982).

על כך הוסיף יעקב גוטרמן, אב שכול שבנו נפל בקרב על הבופור: "מי שכורך את הקטיושות על יישובי הגליל עם המלחמה הזאת הוא שקרן מועד, דמגוג קר-מזג המטעה את הציבור ביודעין… הפסקת האש שהפלסטינים חתמו עליה… החזיקה מעמד במשך שנה שלמה. על נהריה וקריית-שמונה לא נורה אף לא קפצון אחד. הממשלה חיפשה עילה לפתור בעיות פוליטיות בעזרת מלחמה" ("הארץ", 5.7.1982). ואכן, הסכם הפסקת האש שהושג בין ישראל לבין אש"ף בקיץ 1981, קוים במלואו בידי אש"ף. ואילו בשנים שקדמו חתימת ההסכם, הקטיושות מלבנון נורו תמיד כתגובה להתקפות צה"ל. מדוע, אם כך, פתחה ישראל במלחמה?

בחודש בו פרצה המלחמה, הסביר חתן פרס ישראל, פרופ' יהושע בן–פורת, שבגין ושרון פתחו במלחמה דווקא משום שאש"ף קיים את ההסכם: "נראה לי שהחלטת ממשלת ישראל… נבעה מעצם קיומה של הפסקת האש… בעיני ממשלת ישראל, נראה מצב זה כהרה אסון ממש. אם הסכים אש"ף להפסקת-אש ואם קיימה במשך שנה, ייתכן שיסכים בעתיד להסדר מרחיק לכת עוד יותר… את האפשרות הזאת באה ההתקפה הישראלית למנוע…" ("הארץ", 25.6.1982). גם העיתונאי חגי אשד, דווקא מתומכיה של המלחמה בלבנון, הדגיש באופן דומה, כי המטרה האמיתית של המלחמה בלבנון היא – "להודיע לארה"ב ולעולם כולו, בלשון של דם ואש, שכל ניסיון ללחוץ על ישראל כדי לאלץ אותה לשאת ולתת עם אש"ף… או להסכים להקמת מדינה פלשתינאית בראשות אש"ף… הם הגורמים למלחמת לבנון" ("דבר", 14.6.1982).

התנגדות למלחמה – כבר מהרגע הראשון

אחד הגופים שפרצו את הדרך לתנועת המחאה נגד המלחמה, היה "הוועד נגד המלחמה בלבנון", שהוקם ממש בימיה הראשונים של המלחמה. בין מייסדיו של הוועד היו פעילי מק"י וחד"ש ופעילים בוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר-זית, שפעל מאז פברואר 1981. ב-5 ביוני 1982, יומיים לאחר שמטוסי צה"ל הפציצו את ביירות, הפגינו בתל-אביב 3000 פעילי שלום, ביוזמת הוועד לסולידריות עם ביר-זית, לציון 15 שנות כיבוש. הסיסמא המרכזית בהפגנה הייתה: "לא למלחמה בלבנון". באותו יום פרצה המלחמה.

עם תחילת המלחמה אורגנה עצומה תחת הקריאה "די!" עליה חתמו, בתוך מספר שבועות, כ-4,500 איש. הוקם הוועד נגד המלחמה לבנון, בקריאה לנסיגת צה"ל מכל שטחי לבנון לאלתר וללא כל תנאי. הוועד קרא לשלום ישראלי-פלסטיני שבמרכזו הקמת מדינה פלסטינית בצד ישראל, בגבולות ה-4 ביוני 1967, ובמשא-ומתן בין ישראל לאש"ף על בסיס הכרה הדדית. ביוזמת הוועד התקיימו גם ההפגנות הראשונה בירושלים, בחיפה ובנצרת. לקריאת הוועד הפגינו 20,000 בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב (26.6.82), למען נסיגה מיידית מלבנון. בעקבות הפגנה זו הכריזה לראשונה "שלום עכשיו", שעד אז העדיפה לא להגיב, כי גם היא תצא להפגין.

קול של מצפון גם בכנסת

ב-8 ביוני 1982, הציג ח"כ מאיר וילנר, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), הצעת אי-אמון בממשלה, בשם סיעת חד"ש. באופן לא מפתיע, חברי כנסת מסיעות רצ, מפ"ם ושינוי (שלימים – הרכיבו את מרצ), לא הצליחו אז לגלות את אומץ הלב הציבורי הדרוש, כדי לתמוך בהצעת אי-אמון זו. היו שנעדרו מההצבעה, והיו שבחרו להמנע. חלפן שנים ארוכות, והלקח לא נלמד: גם כשפרצה מלחמת לבנון השנייה (2006) חד"ש שבה והגישה הצעת אי-אמון, וגם בהצבעה על הצעה זו נמנעו חברי הכנסת של מרצ (וביניהם זהבה גלאון). בצדק קרא וילנר מעל במת הכנסת: "זו מלחמה נגד האינטרסים האמיתיים של ישראל… נגד סיכויי השלום… מי שיצביע היום עם הממשלה… מתוך התקרנפות ופחדנות פוליטית ושיקולים אלקטורליים חסרי מצפון… יהיה שותף לאחריות… אני קורא לחברי הכנסת: תהיו אחראים להצבעתכם היום. ההיסטוריה עוד לא נגמרת".

א"ו

(המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך")