ההפגנות ההמונים נמשכות וראש ממשלת טורקיה מאבד את הסבלנות. ביום ראשון האחרון, פתח רג'פ טאיפ ארדואן במתקפה מילולית נגד עשרות אלפי המפגינים השוטפים את הרחובות, והאשים אותם ביצירת אווירה של טרור. הדברים החריפים של ארדואן עשויים להצית מחדש את השטח, כאשר גם באנקרה וגם באיסטנבול המפגינים עדיין פזורים ברחובות. עד כה נרשמו הפגנות ב-78 ערים לפחות. "כל מה שהם עושים זה לשבור, להרוס, לתקוף מבני ציבור. הם לא עצרו בזה", אמר ארדואן. "הם תקפו בנות שעטו צעיפים על ראשן. הם נכנסו למסגד דולמאבהצ'ה שבאיסטנבול עם בקבוקי הבירה שלהם ועם הנעליים".

עשרות אלפי עובדי ממשלה וחברי ועדי העובדים הגדולים בטורקיה הכריזו בשבוע שעבר שביתה כללית, וצעדו לאורך שדרות איסתיקלאל בעיר איסטנבול, בדרכם לכיכר טאקסים. הם קראו לראש הממשלה רג'יפ טאיפ ארדואן להתפטר מתפקידו, או לחלופין "להישאר בצפון אפריקה", שם שהה במסגרת ביקור רשמי.

 

עצרת בכיכר טקסים ביום ראשון האחרון, 9 ביוני (צילום: אקטיבסטילס)

 

הצטרפותה של העבודה המאורגנת למחאה ההמונית בטורקיה, מחזקת את המפגינים הן מבחינה כמותית והן בהיקף הסיקור התקשורתי. בשונה מהמפגינים בכיכר, אשר רובם צעירים, מי שלקחו חלק בצעדת האיגודים המקצועיים היו, רובם, מבוגרים יותר, מאורגנים הרבה יותר טוב, ורועשים לא פחות.

בין המפגינים בלטו פעילי מפלגות השמאל הרבות, ובהן המפלגה הקומוניסטית הטורקית. תפנית זו במחאה נגד הממשלה השמרנית-האיסלאמית של ארדואן, קשורה בפעילותם של הקומוניסטים באיגודים המקצועיים ובתנועות הצעירים. באחד המנשרים הרבים שפרסמה המפלגה הקומוניסטית הטורקית (TKP) מאז פרצה המחאה, נכתב כי "המפלגה הקומוניסטית היא חלק מהתנועה העממית מאז תחילת המחאה, וגייסה את כל חבריה ואוהדיה כדי לחזק את האופי המעמדי והמהפכני של המחאה. המפלגה אף עמדה מאחורי מחאות והפגנות רבות, לאורכה ולרוחבה של המדינה. בעקבות נחישות זו, היא הפכה יעד מועדף של הדיכוי המשטרתי. כוחות משטרה תקפו את משרדי המפלגה באנקרה, וחברי המפלגה נפצעו ונעצרו ברחבי המדינה. נרשמו אף מקרים בהם ניסו לחטוף פעילי מפלגה מרכזיים".

יחד עם זאת, הוועד המרכזי של המפלגה ציין כי "לצד התפקיד החשוב שמשחקת המפלגה, אין להתעלם מהיסוד הספונטני במחאה ומתפקידם של כוחות פוליטיים נוספים".  בריאיון שפורסם באתר "רבליון", אמר עורך העיתון היומי "סול" וחבר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הטורקית, כמאל אוקויאן, כי "לא ניתן לחזות תנועות ומחאות חברתיות המוניות וספונטניות. היו סימנים של חוסר שביעות גובר, אולם איש לא חזה התפרצות עממית כמו זו של השבועיים האחרונים. המצב הפוליטי ועומק הפולמוס הרעיוני השתנו רבות מאז תחילת המחאה".

 

מה עומד מאחורי המחאה ההמונית?

הסיבה מיידית היא העוינות, ויש האומרים השנאה, כלפי הממשלה השמרנית של מפלגת הצדק והפיתוח (AKP), ובייחוד כלפי מי שעומד בראשה: ארדואן. הערכנו שקיימת איבה כלפי השלטון, אבל לא ידענו את עומקה. זו איבה שרק גוברת עם הזמן, ככל שמתרבים גילויי היוהרה התכופים של ראש הממשלה. בעבר, סברנו בטעות שמדובר באיבה אישית כלפי האיש ושאין בה מימד פוליטי.

 

כלום ניתן להסביר את המחאה רק על סמך האיבה האישית כלפי ארדואן?

כמובן שלא. אבל זה נתון שיש להביא בחשבון. אילו ראש הממשלה היה עבדוללה גול, אף הוא מראשי המשטר, ייתכן שהמחאה הייתה מתונה יותר. היוהרה של ארדואן היא כה גדולה, שמיד עם תחילת המחאה הוא אמר כי "חילוקי הדעות אינם קשורים למספר העצים שיש לעקור בפארק גזי. מדובר בתהום אידיאולוגית".

באומרו זאת, הוא עצמו הסיט את עיקר הדגש במחאה מרצונו לעקור עצים בפארק אל המישור האידיאולוגי. כאשר שמעתי את דברים אלה מפיו, לא יכולתי להאמין כי הוא העז לקבוע, כי המחלוקת בינו לבין העם נסובה סביב הבדלים פוליטיים ואידיאולוגיים.

 

אבל זה לא סוד שהמפלגה השמרנית דוגלת בכלכלת שוק. בניית מרכז מסחרי על חורבות פארק ציבורי אינה מהווה הפתעה לאיש…

זאת הסיבה לכך שהעיתונות הממסדית מגדירה את המחאה "מחאת מעמד הביניים", ומביעה פליאה. שהרי, לשיטתם, "מעמד הביניים" אמור היה לתמוך בכלכלת שוק ובהקמת מרכזים מסחריים. זאת, בניגוד למעמד הפועלים, לעובדים בעלי ההכנסה הנמוכה.

העיתונות הממסדית מתעלמת מההפגנות ומהמחאות הגדולות שהתקיימו בשכונות הפועלים של איסטנבול ואנקרה. עד כאן הביקורת. אבל יש לערוך גם ביקורת עצמית בתוך השמאל. משך שנים שמנו את הדגש בפעילות בקרב העובדים. הסתכלנו על אותן שכבות ביניים – אשר רובן מורכבות מעובדים שכירים – כעל "אזורים לבנים", קרי: שכבות הנוטות יותר לחזק את הסדר החברתי הקיים, לעומת ה-"אזורים האדומים" של תנועת הפועלים המאורגנת.

אבל תנועת הפועלים המאורגנת חלשה למדי בטורקיה. בימים הראשונים, כל המדינה עמדה על הרגליים, אבל האיגודים המקצועיים נאלמו דום. לקח להם כשבוע להצטרף למאבק ההמוני. בינתיים, רבבות בני "מעמד הביניים" הניפו סיסמאות אנטי-קפיטליסטיות, אשר האיגודים לא תמיד מוכנים לאמצן. הסיבה לכך היא, שאותם "בני מעמד הביניים" גם הם שכירים מנוצלים, אף שאין הם חברים בדרך כלל בהתארגנויות מעמדיות, כלומר – בארגוני עובדים.

 

זהו החלק הראשון של הריאיון שפורסם השבוע ב"זו הדרך". החלק השני יפורסם בגיליון

"זו הדרך" הבא. לעיון ב"זו הדרך":

http://maki.org.il/he/http://maki.org.il/images/stories/zo/2011/zoohaderech.pdf