יש אומרים כי מהפכות קורות מבלי שמצפים להן. האווירה החברתית ביום שלפני, היא לכאורה רגועה, ועל פניו – נראה שהכול מתנהל על מי מנוחות. עד שיום אחד, הפחד שליווה אותנו במהלך חיינו וניהל את מעשינו – הפחד מלעשות את הדבר הלא נכון – פשוט נמוג.

נתניה. מוצאי שבת. 18 במאי. אני עומדת מול הבית של איל ההון יצחק תשובה, וקוראת בגרון ניחר "הון-שלטון-עולם תחתון!". קריאותיי רמות וחזקות, כמו הביטחון שלי בצדקת הדרך, ביטחון שלא היה לי שנים. לפני תחילת המחאה החברתית, ביולי 2011, לא קראתי עיתוני כלכלה, לא התעניינתי בוועדות הכנסת, ולא חלמתי לצאת לרחובות. אבל משהו רחש שם בפנים, עוד לפני הרגע בו דפני ליף הוציאה את האוהל הראשון לשדרות רוטשילד. וכעת, הרחש מחריש אוזניים וממלא את הלב.

להעמיד לדיון ציבורי את השאלות החשובות

בכותרות העיתונים נכתב, כי המאבק שלנו עוסק בהשארת הגז הטבעי בארץ ובקריאת תיגר על מסקנות ועדת צמח, הוועדה הרשמית לעניין מדיניות הגז, אשר הגישה את מסקנותיה בקיץ 2012. זה נכון, אבל זה לא הכול. הסיפור הרבה יותר מורכב ומקיף. אנחנו לא רק נאבקים על שיעור התמלוגים, או על אי אלו סעיפים בדו"ח ועדת צמח, אלא על שאלות גדולות הרבה יותר: עצמאות אנרגטית למדינת ישראל; מניעת הפרטת אוצרות הטבע שלנו ופגיעה בדור העתיד; הבטחת אוויר נקי; והורדה דרמטית של יוקר המחייה בכלל, ושל מחירי החשמל בפרט.

נוסף על כך, אנו נאבקים למען קיום דיון ציבורי בכנסת על עתיד משאבי הגז הטבעי, ולמניעת עסקאות מפוקפקות בין גורמי ההון והשלטון. את שתי התביעות האחרונות, ניתן לסכם במילה אחת: שקיפוּת.

יש משהו פואטי בכך שהשקופים נאבקים על שקיפות. כל כך הרבה זמן לא ספרו אותנו, כל כך הרבה החלטות הרות גורל הוכרעו מעל ראשינו, בסתר, בחדרי חדרים, עד כי כמעט שהתרגלנו. אבל משהו בשאלת הגז הטבעי לכד את עיניי והפך את קרביי יותר מכל פרשייה אחרת בשנים האחרונות, ואני חושבת שזאת בגלל חוסר הבושה: בעוד שבעבר, הגזל והשוד נעשו במחשכים, מתחת לשולחן, פרשת הגז הטבעי מוכיחה, כי הטייקונים חשים שאין עוד צורך אפילו לכסות על הסיאוב. מסתבר, שמישהו שם למעלה סבור שאנחנו לא רק שקופים, אלא גם עיוורים.

מייצאים את הגז על חשבוננו

המשק הישראלי צפוי להפסיד 600 מיליארד שקלים, אם ייושמו מסקנות ועדת צמח. סכום עצום זה, הגדול פי 1.5 מתקציב המדינה, צפוי להילקח מהכיס של כל אחד ואחת מאיתנו. הפסד זה נובע, בין היתר, מההפרש השלילי בין הרווח המוערך מתמלוגי הייצוא לבין הסכום שנצטרך להשקיע בייבוא דלקים חלופיים: על כל דולר שנקבל מייצוא הגז, נצטרך לשלם 4 או 5 דולר למימון יבוא דלקים אחרים.

יתרה מזאת, גם בדו"ח ועדת צמח עצמו, אין הערכה ברורה של שיעור התמלוגים הצפוי. לא רק זאת, אלא שאיש אינו יודע אפילו כמה גז קיים במאגרים! לכן, טענת ועדת צמח לפיה ייצוא של 50% מהמאגרים יותיר מספיק גז לאזרחי ישראל בעשורים הבאים – אין לה אחיזה במציאות.

גם לטענה לפיה ייצוא הגז ישרת את הציבור, באמצעות התמלוגים שייצוא זה יניב עבור קופת המדינה – אין אחיזה במציאות. לפי ההסדר, הטייקונים השולטים בעתודות הגז, ייהנו מהטבות מס, וזאת עד שירוויחו כ-300% מההשקעה הכספית הראשונית שלהם. מכאן, שאת הכסף לא נראה בזמן הקרוב, גם אם נייצא. נהפוך הוא: המדינה תרוויח יותר דווקא אם תשאיר את הגז בארץ, ותעשה בו שימוש מקומי.

טענה נוספת, המושמעת חדשות לבקרים, היא כי אם לא נמכור כעת, ערך הגז ירד. גם טענה זו אינה סבירה, שכן המגמה בשוק העולמי היא דווקא של התייקרות משאבי הגז והנפט מדי שנה.

אני מנסה לחשוב, מדוע מתכוונת הממשלה לחתום על הסכם כה שערורייתי, אשר מנוגד במובהק לאינטרסים של הציבור הרחב, אשר משאבי הטבע שייכים לו. ייתכן, שהדבר טמון בתפיסה הרווחת של מקבלי ההחלטות, אשר מבקשים להבטיח כסף עכשיו ומהר, בלי חשיבה לטווח ארוך ובלי לקיחת אחריות לדור העתיד. שהרי לשיטתם, דור העתיד הוא לא גורם אלקטוראלי, ואי אפשר לראות אותו. דור העתיד לא יכול להגיע לבית של יצחק תשובה, ולזעוק בגרון ניחר שיפסיק את הגזל מהציבור. אבל אנחנו יכולים. ואנחנו זועקים ונמשיך לזעוק, עד שהגז יישאר בארץ, עד שמקבלי ההחלטות יספרו אזרחים, ולא יטפחו טייקונים.

עינב בכר

* עינב בכר היא פעילה חברתית-סביבתית וסטודנטית לתואר שני בתקשורת באוניברסיטת תל-אביב. המאמר פורסם בשבועון "זו הדרך".