הפעילה התוניסאית אמינה, מארגון "פמן", שבה לזירה הציבורית בתום היעדרות של שבועות מספר, לאחר שפרסמה תמונות בהן היא חשופת חזה ומחזיקה שלטים ובהם מסרים בדבר זכותה על גופה וזכותה לחופש. פעילות "פמן" ברחבי העולם הכריזו על ה-4 באפריל כעל "יום ג'יהאד חשוף חזה", כדי להעלות מודעות לדיכוי המגדרי ולהשמיע תביעה לחופש.
יום לאחר מכן, צעדו מאות נשים וגברים בתל-אביב במצעד שכונה "מצעד השרמוטות", שאורגן במחאה על החפצת נשים ועל אלימות מינית. ניכוס כינוי הגנאי "שרמוטה" בידי מארגנות המצעד, הוא צעד פרובוקטיבי ומכוון, שנועד לחתור תחת סימון המדכא נשים. הסימון המדכא וניכוסו מצביעים על הדואליות ביחס אל הדיכוי הטריוויאלי בחיי היומיום של נשים רבות.
דף הפייסבוק של ארגון פמן התוניסאי. בצילום: אמינה
הפעילה התוניסאית אמינה, מארגון "פמן", עדיין נעדרת, לאחר שפרסמה תמונות בהן היא חשופת חזה ומחזיקה שלטים ובהם מסרים בדבר זכותה על גופה וזכותה לחופש. פעילות "פמן" ברחבי העולם הכריזו על ה-4 באפריל כעל "יום ג'יהאד חשוף חזה", כדי להעלות מודעות לדיכוי המגדרי ולהשמיע תביעה לחופש.
יום לאחר מכן, צעדו מאות נשים וגברים בתל-אביב במצעד שכונה "מצעד השרמוטות", שאורגן במחאה על החפצת נשים ועל אלימות מינית. ניכוס כינוי הגנאי "שרמוטה" בידי מארגנות המצעד, הוא צעד פרובוקטיבי ומכוון, שנועד לחתור תחת סימון המדכא נשים. הסימון המדכא וניכוסו מצביעים על הדואליות ביחס אל הדיכוי הטריוויאלי בחיי היומיום של נשים רבות.
בהקדמה לאסופה "מלכה עירומה", שהופיעה לאחרונה, ובה מכונסת שירת מחאה חברתית נשית, כותבת העורכת דורית וייסמן: "השנים עברו. בגרתי. ושוב עברתי שינוי מחשבתי: נוכחתי לדעת, לדאבוני, שמעמד הנשים נחות ומדוכא, גם במדינות 'מפותחות' או מערביות".
היא מבטאת מבט-לאחור, החושף את הדיכוי שהיה קיים, אך היה מוסתר או לא מדובר, ואולי גם – רחוק ממוקדי הכוח במידה כזאת, שלא תווך בצורה מספקת לקדמת הבמה.
בשנים האחרונות, עם ההתעוררות של מודעות חברתית רחבה, קל יותר לשים לב גם לכך שהמאבק לשוויון זכויות לנשים עדיין מצוי בעיצומו. זאת, מול גילויים של אדישות ושל היעדר ייצוג הולם של נשים במוקדי קבלת ההחלטות.
השירה שאספה וייסמן, בתהליך שנמשך ארבע וחצי שנים, נארגת לשמיכת טלאים. כשם שגופן של נשים נרתם למערכה למען זכות הנשים על גופן, כך רותמת האסופה איברים מתוך גוף היצירה של יוצרות ויוצרים כדי להרכיב גוף יצירה מתנגד – נגד מוסכמות החברה, נגד דימויי גוף פוגעניים, נגד ציפייה לחתונה, נגד הטרדות, נגד התעללות, נגד אונס, נגד קשיי פרנסה.
ניתן לקרוא את השירים כסיפור תשתית על דיכוי נשי. ניתן למצוא קשרים בין השירים לבין טקסטים שהתפרסמו ברשת לקראת צעדת השרמוטות והצביעו על נחיצותה. מעין ביאורים קצרים שמצביעים על הנחיצות של פרספקטיבה נשית במרחב הציבורי.
מעבר לתשתית שמספקת האנתולוגיה, יש חשיבות ועניין בקריאה רצופה ביצירה שהיא בעיקרה יצירה של נשים, שעוסקת בפנים שונים של הנשיות. יתרה מזאת, ההצעה לקרוא את השירים כשירי מחאה עושה חסד עם חלק גדול מהשירים ומאפשרת לזהות הומור ואירוניה.
קריאה באנתולוגיה פורשת שורה של התמודדויות טקסטואליות עם הנחיתות המעמדית של נשים ועם הקשיים והעוולות שנחיתות זו מייצרת. יחד עם זאת, השירים מתקבצים לטריטוריה בה עיסוק בפגיעות הוא כלי אמנותי.
כינוס השירים תחת ההקשר של שירת מחאה חברתית מאפשר להצביע על הבעיות, תוך השמעת קולות מגוונים. כך נוצרת תודעה נשית-פואטית, אשר חותרת לתת מילים לחוויות שאינן חלק מסדר היום הציבורי, ולהשתחרר מהמבט המשמר של ההגמוניה הגברית.
כמה מהשירים משרטטים בינאריות בין החוויה הגברית לבין החוויה הנשית. כך ניסה דרוויש: "אתה הוא האוהב / ואתה הוא ההודף / אני שרויה בפחד / ואתה מצפונך שלו". הנגדה זו יוצרת פער, מתוכו עולים שירים המבקשים לדברר קולות מושתקים ולתבוע להם מרחב.
הקריאה מעוררת מועקה וקושי, ועם זאת מאפשרת מרחב חווייתי של חמלה ושל הזדהות. מטרתה המוצהרת של האנתולוגיה היא לעורר זעזוע, ומתוך כך להוביל לשינוי. אני יכולה להעיד כי תחושת הזעזוע אכן מוחשית, וכך גם הרצון לחיות בעולם שמזמן חיים טובים יותר עבור נשים.
רצף השירים העוסקים באונס של כותבות שונות, מעניק נקודת מבט הזרה לתיאורים החדשותיים, אשר פעמים רבות מתמצים בביטוי האכזרי והמקומם "בני טובים". בשיר "אשת חיל", מאמצת ענת זכריה עמדה שיש בה חמלה והזדהות כלפי נערה בת 14, אשר עברה אונס קבוצתי: "בלתי נמנעים קורסים לתוכך גם / החמישי והשישי. / מלח הארץ, זחוחים, חמקמקי עיניים, / המחכים לתורם. עוד מעט / אולי יהפוך הגוף יפה גם בעינייך".
שער השירים העוסק בדימויי גוף מציע פיוס, כאשר כותבת גילי חיימוביץ: "לא, בעצם הבאתי אתי את / השדיים הקטנים שלי / כי אני לא אוהבת לסחוב הרבה". ובשיר מאת אגי משעול: "נוף ירחי חיוור ומחורץ / מכתשים וגבעות צלוליט / שעליהן לראשונה / אני נוחתת ותוקעת / דגל".
בשיר "התרה", כותבת חגית גרוסמן: "בתוך מהפכת / יוצרות נשיים / אהיה אישה / ושוב לא אהיה חייבת / לדבר על נשיות". הרצון במהפכה והרצון להביא קולות נשיים אל קדמת הבמה הוא הרצון בשחרור מהכבלים. "לשיר, לא לפתות. שמילותיי / ישנו את עולמו של מישהו אחר. כן, / אני רוצה שתאהב אותי. אבל אל תבוא / להציל אותי. אני רוצה לשיר", כותבת יעל גלוברמן ב"שיר המסוכן".
לילך ובר
המאמר פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך":
http://maki.org.il/he/http://maki.org.il/images/stories/zo/2011/zoohaderech.pdf
