מאת אור שי
בשבועות האחרונים אנו מתבשרים, דרך כותרות מזרות אימה בכלי התקשורת, על האפשרות של התחמשותה הגרעינית של איראן. פרשנים מודיעים לנו בקול בס, כי האומה עומדת על סף קטסטרופה; עיתונים צובעים את עמודי השער באדום לאות אזהרה; וכתבים מביאים ציטוטים דרמטיים מפי "גורמים ביטחוניים" עלומי שם. ואכן, האפשרות כי המזרח-התיכון יתדרדר למלחמה גרעינית, מעוררת פחד באופן מוצדק לחלוטין. דו"ח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) מצביע על כך שאיראן בדרכה לנשק אטומי. ואילו בישראל מקפידות הממשלות השונות, זה שנים, על מדיניות "העמימות" ביחס לקיומו (או אי-קיומו…) של נשק מסוג זה.
לאור העובדה שבשני הצדדים עומדים ראשי מדינה אשר שיקול דעת ושפיות אינם המאפיינים המובהקים ביותר שלהם, ואשר רואים במלחמה אזורית אופציה לגיטימית, יש לישראלים ולאיראנים הרבה מה לחשוש מפניו. גלי המחאה מעוררי ההשתאות של צעירים בכיכר אנקלאב בטהרן ובכיכר המדינה בתל אביב, עלולים להתנפץ אל מזח של דם, אש ותמרות עשן.
האיום המקומי
המתיחות סביב נושא הגרעין האיראני מאפשרת להעלות נושא נוסף לסדר היום, נושא הגרעין והסביבה בישראל. ייתכן שנושא זה יעורר פחד גדול עוד יותר בלבבות אזרחי ישראל.
בצד הצנזורה אשר מטילים גורמי ביטחון על שאלת קיומו (או אי-קיומו…) של נשק גרעיני, בשם מדיניות "העמימות", מוטלת גם מעין צנזורה עצמית וולונטרית מצד כלי התקשורת והארגונים הסביבתיים בנושא הכורים הגרעיניים והפסולת הרדיואקטיבית. אך למרות הסיקור הדל שהן זוכות לו, אלו הן סוגיות הרות גורל.
תקלות בכורים גרעיניים גבו את חייהם של אלפים ברוסיה וביפן, ופגעו בבריאותם של רבים נוספים. מהו מצבם הבטיחותי של המתקנים הגרעיניים בישראל? בהתחשב בכך שהם קיימים כבר עשרות שנים, הם מיושנים. האם הם בטוחים? כיצד מטופלת הפסולת הרדיואקטיבית? כיצד היא מאוכסנת? האם היא עלולה לדלוף, כשם שמתקני הפסולת התעשייתית בישראל דלפו בעבר הקרוב? לכאורה, גם התומכים במדיניות "העמימות" לא היו אמורים להתנגד לקיום דיון ציבורי בשאלות אלו. אולם הן התקשורת, הן המערכת הפוליטית, והן הארגונים הירוקים, גזרו על עצמם דום שתיקה בשאלות אלו.
שאלות לפני האסון הבא
מדוע, מבין כל הסיעות בכנסת, בחרה רק חד"ש להעלות את נושא הסכנה שבגרעין הישראלי על סדר יומה של הכנסת? מדוע רק הפעילים והארגונים הרדיקאליים של המחנה הסביבתי בחרו לעסוק בנושא זה? מדוע אפילו כלי תקשורת אחד (להוציא את בטאוני מק"י) אינו טורח לאתגר את הממשלה בסוגיה קריטית כזאת?
סלבוי ז'יז'ק מתאר בספרו "הסובייקט שאמור להאמין" את הדרך, בה האדם אינו מכיר באפשרות קיומה של קטסטרופה עתידית. אנו יוצאים אל הרחוב, ורואים ילדים בדרכם לבית הספר, מכוניות ממהרות אל יעדן, קשישים ישובים על ספסלי הפארק ומשחקים דומינו. אנו יוצאים אל הטבע, ורואים את כל הירוק והטוב שבעולם.
גם אם אנו מבינים באופן רציונאלי את אפשרות קיומה של קטסטרופה שתמחק את כל אלה (רעידת אדמה, דליפה רדיואקטיבית וכו'), בני אדם לא באמת מסוגלים להכיר באופן שלם בכך, שכל אלה, הנדמים לנו כנצחיים, עשויים להיעלם בן רגע. רק לאחר שקטסטרופה אכן מתרחשת, אנו מכירים באופן רטרואקטיבי באפשרות קיומה.
לכך יש להוסיף את נטיית ליבו הביטחוניסטית של חלק נרחב מהציבור הישראלי. גם אם הצנזורה אוסרת דיון רק בסוגיית קיומו (או אי-קיומו…) של נשק גרעיני, הרי שהאינסטינקט ה"שושואיסטי" הפנימי אוסר על רבים לדון גם בסוגיות של בטיחות הכורים ושל הטיפול בפסולת הרדיואקטיבית. בכל פעם שמוזכרת סוגיה בעלת ניחוח ביטחוני, כל ישראלי הופך בן רגע לשר ביטחון (או צנזור צבאי) בפוטנציה. אוזניים לכותל, יד לפה, פה לשטן – וסכנת האסון הבא ממשיכה לרחף ללא דיון ציבורי רציני.
לאן מכאן?
במצב עניינים כזה, כאשר כל דיון רציני בסוגיה נתפס כטאבו, קשה להצביע על הדרך, בה יוכל השמאל העקבי לגרום לתזוזה בשאלה זו. עם זאת, ניתן לקבוע, כי כל ניסיון להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי, בין אם תוך קישור לשאלת השלום ובין אם תוך קישור לשאלת הסביבה, הוא ברכה, בחזקת מקווה מים בלב המדבר
