מאת אור שי

 

בשבוע שעבר, פרסמתי מאמר בו ביקשתי לנתח את השפעתה של תנועת המחאה של הקיץ האחרון על מדיניות הממשלה, על השיח במערכת הפוליטית ועל השיח הציבורי בישראל. במאמר זה, אציג את הפרספקטיבה שלי בנוגע לניתוח אופייה של תנועת המחאה עצמה.

הסיסמא המרכזית של תנועת המחאה הייתה "העם דורש צדק חברתי". מהסיסמא הזאת נגזרות שלוש שאלות עיקריות שצריכות להנחות כל ניתוח המחאה: מיהו אותו "עם"? כיצד הוא דורש? ומה זה "צדק חברתי"?

 

 

 

הפגנת המחאה הגדולה בעפולה – עם במשמעות מעמדית

 

איך מגדירים עם?

בקיץ האחרון חלה במלה "עם" רפורמה מרחיקת לכת. כאשר בקיץ 2005 יצאו לרחובות חסידי מועצת יש"ע וזימרו: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", הם התכוונו לעם במשמעות הלאומית, בהנגדה לעם הפלסטיני. אך כאשר בקיץ 2011 יצאו לרחובות מאות אלפי מפגינים בקריאה: "העם דורש צדק חברתי", הם יצרו הגדרה שונה למושג. הרבה בהשראת המהפכות בעולם הערבי, הם דיברו על "עם" במשמעותו המעמדית, בהנגדה לטייקונים ולשחיתות הפוליטית.

יש בכך משום אירוניה פוליטית. נתניהו תמיד הקפיד להשתמש ביד רחבה במונח "עם" כדי להצדיק את מדיניותו הביטחונית: הוא כינה עצמו "מנהיג חזק לעם חזק", הוא דרש מהפלסטינים להכיר בישראל כ"מדינת העם היהודי". אלא שדווקא ההתנגדות למדיניותו הכלכלית היא שהצליחה להכניס את "העם" למרכז השיח הפוליטי, אך במשמעותו המעמדית, כמו במילים הותיקות של האינטרנציונל: "קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה, עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב".

 

אז מיהו אותו עם?

תנועת המחאה התחילה דווקא בליבה של ישראל הראשונה, בשדרות רוטשילד. המוחים הראשונים הם בניהם ונכדיהם של מי שהיו בעבר האליטה הישראלית, אך עשורים של הפרטה הביאו לירידה קיצונית ברמת החיים שלהם (ומכאן המרכזיות של השיח על "קריסת מעמד הביניים" סביב המחאה).

אך המחאה לא הייתה יכולה לזכות להצלחה חסרת התקדים שלה אילו היא הייתה נותרת בגבולות שדרות רוטשילד. סקר של ערוץ 10 חשף כי תומכים במחאה 85% ממצביעי הליכוד, 78% ממצביעי ש"ס ו- 50% ממצביעי הבית היהודי. יום לאחר הפגנת ה- 500 אלף, הלין דרור אידר, פרשן בעיתון "ישראל היום", על כך שבעצרת ההמונים בתל אביב הוא לא פגש תושבים מהפריפריה. ואכן, הם לא הגיעו להפגנה בתל אביב. תושבי הפריפריה יצאו להפגין בפריפריה, בהיקף השתתפות שטרם נראה כמותו.

כדאי להתמקד ביחסן של שתי קבוצות חברתיות של המחאה החברתית: המתנחלים והערבים.

 

המתנחלים והמחאה

אחד העיסוקים התקשורתיים במחאה הייתה השאלה החוזרת: מדוע המתנחלים לא מצטרפים אליה? מדובר על ציבור מאורגן שיודע לצאת לרחובות, ועשה זאת פעמים רבות בעבר. ועם זאת, בקיץ הזה המעורבות היחידה של מועצת יש"ע במחאה הייתה ביקור מתוקשר של היו"ר דני דיין במאהל ברוטשילד. בנוסף, ברוך מרזל וקומץ כהניסטים הקימו אוהל בשדרות רוטשילד, חילקו חומרי שטנה נגד ערבים ומהגרי עבודה, הלכו מכות עם פעילי מאהל הדו-קיום והסתלקו אחרי זמן קצר. לא בדיוק מחאת המונים.

הסיבה העיקרית לחוסר המעורבות של המתנחלים במחאה החברתית, היא פשוטה: אין להם אינטרס מטריאלי בהצלחתה. כדי לממש את חזון ארץ ישראל השלמה, יצרו ממשלות ישראל לאורך השנים מדיניות העדפה קיצונית של ההתנחלויות: זהו המקום היחידי בו הממשלה בונה דיור ציבורי; בעוד שבישראל הממשלה לא מבטיחה בנייתן של דירות קטנות ובינוניות במחירים ברי-השגה, בהתנחלויות היא מסבסדת וילות; ההתנחלויות זוכות להעדפה בתקציבי רשויות מקומיות, להקלות במיסים ולסבסוד של מוצרים. במצב כזה, אין שום סיבה למתנחלים לצאת להפגין נגד יוקר המחייה. הם פשוט לא מרגישים אותו.

אם נצרף לכך את העובדה שהמחאה הזאת יוצאת נגד הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, נוכל להבין את הסתייגותם של המתנחלים ומנהיגיהם ממנה וממטרותיה.

 

המיעוט הערבי והמחאה

בקרב הציבור הערבי, לעומת זאת, נחת גל המחאה על אוזניים קשובות. מצוקת הדיור ביישובים הערביים היא קיצונית עוד יותר מאשר באחרים, והעוני והאבטלה ביישובים אלו העצימו את השפעת עליית המחירים על התושבים. עם זאת, בשבועות הראשונים למחאה לא הצטרפו אליה מפגינים ערבים. ההפרדה הלאומית, שהממסד הישראלי שוקד על קיומה, מונעת השפעה הדדית ישירה של תהליכים פוליטיים ותרבותיים בין הציבור היהודי והערבי.

עם זאת, מקץ כשלושה שבועות של מחאה, המאבק חלחל אל מעבר לחומת ההפרדה המדומיינת בין היהודים והערבים. מאהלים הוקמו ביישובים ערביים ובשכונות ערביות, הפגנות התקיימו בנצרת וביישובים אחרים, ובערים המעורבות מפגינים ערבים הצטרפו להפגנות והעצימו אותן. המאהלים הערביים לא הסתפקו בדרישותיה הכלליות של המחאה, אלא העלו דרישות ייחודיות משלהם, בעיקר נגד מדיניות האפליה בדיור ונגד היעדר תכניות מתאר ביישובים הערביים.

מי שהשתתף בהפגנות בחיפה, יכול היה לראות בזמן אמת את תהליך הפיכתה של המחאה ליהודית-ערבית: הפגנת הענק הראשונה בעיר התקיימה על הכרמל, ועל הבמה נאם רק ערבי אחד, נציג המאהל במרכז הכרמל (המאהל היחיד, דאז). ההפגנות הבאות התקיימו בתוואי שכלל שכונות יהודיות וערביות. מחצית מהנואמים היו יהודים ומחציתם ערבים, לרבות נציגים מהמאהלים בשכונות ואדי ניסנאס והדר. כל הפגנה הייתה גדולה מקודמתה, וככל שהצטרפו יותר מפגינים ערבים, כך גם למסרים נגד שכר הדיור הגבוה הצטרפו מסרים נגד הרס הבתים והאפליה.

בישראל של היום, המצב הזה אינו מובן מאליו. בתוך גל הגזענות של השנים האחרונות, אין הפתעה נעימה יותר מאשר לגלות שהסופרים עודה בשאראת, סלמאן נאטור וסייד קשוע זוכים לתשואות המונים ממאות אלפי מפגינים ומתייצבים בלב הקונצנזוס הישראלי, בעוד שנתניהו ושטייניץ נאלצים להיכנס לעמדת מגננה.

 

בעיות של הדרה והכלה

על אף כל האמור לעיל, אי-אפשר לצייר תמונה אוטופיסטית של המחאה.

תנועת מחאה נולדת מתוך הדפוסים החברתיים שנגדם היא יוצאת, ולכן גם בתוך תנועת המחאה עצמה מתקיימים דפוסים של הכלה והדרה, הקובעים מי נמצא במרכזה ומי בשוליים שלה.

הדוגמא הפשוטה ביותר להדרה בתוך תנועת המחאה היא הדוגמא המגדרית: מגורים באוהל הם מקום בו נשים פגיעות יותר להטרדה מינית; רבים מהמאהלים הוקמו באזורים בהם נשים מרגישות שלא בנוח להסתובב בלילה; במאהלים שונים הייתה התעלמות מקולן של נשים ומהתרומה שלהן לוויכוחים על דרך המאבק; מאבקים חברתיים חשובים כמו המאבק נגד סגירת המקלטים לנשים מוכות והמאבק נגד אי-תקצוב מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, לא הובלטו במסגרת המחאה ולא זכו להיכנס למסמכי הדרישות שהופנו אל הממשלה.

לזכותה של תנועת המחאה יאמר, שהיה ניסיון ממשי להתמודד עם ההדרה המגדרית: בעצרת הראשונה בתל אביב דיברו רק נשים, במאהל בשדרות רוטשילד נערכו סדנאות בנושא הטרדה מינית והתמודדות איתה, במאהלים שונים התקיימו כללי דיון פמיניסטיים באופן מודע. אף על פי כן, לא ניתן למחוק את העובדה שדפוסים לא שוויוניים של הדרת נשים התקיימו גם בתוך המחאה שלנו.

לא ניתן למחוק גם דפוסים אחרים של הדרה שהתקיימו בתוך תנועת המחאה: רבות מן ההחלטות הכלל-ארציות התקבלו במרכז, מבלי להתחשב בעמדת מאהלי הפריפריה. כמו כן, כל התקדמות בשילוב הערבים במחאה נתקלה בתלונות על כך שהם "מכניסים פוליטיקה" (כאשר הדרישות של המפגינים היהודים הן לכאורה "א-פוליטיות"), ולעיתים גררו ויכוחים קולניים בין הפעילים.

 

קום התנערה

על אף הביקורת, יש לזכור: בקיץ 2011 התרחשה המחאה הגדולה בתולדות האומה. העם יצא לרחובות. עם הארץ, יהודים וערבים יחד, תוך התגברות על החלוקה הלאומית.

את ההשלכות הפוליטית של המעשה הזה נבין רק בעוד מספר עשורים, את חשיבותו אפשר להבין כבר עכשיו.

 

(מאמר שני בסדרה)