מאת פרופ' עמירם גולדבלום, דובר שלום עכשיו בשנים 1980-2000 וב-1990 הקים את צוות המעקב אחר ההתנחלויות. פורסם ב"הארץ".

מקריאת העובדות המרכזיות ב"תיק הישראלי" של ויקיליקס, בנוגע לדיאלוג בין ארה"ב לשלום עכשיו ("הארץ", 8.4), עולה תמונה עגומה. מהמסמכים מצטיירים האמריקאים כמי שאינם יודעים ואינם מבינים דבר, ואילו נציגיה הבכירים של תנועת השלום בישראל מוצגים כממחזרים מידע שנגיש כמעט לכל אחד.

מי אינו מבין שממשלת ישראל תפצה את המתנחלים על כל קרוואן שיפונה? בשביל זה נפגשים עם האמריקאים? הלא רוב ה"גילויים" שעלו ממסמכי ויקיליקס מתפרסמים בעיתונות היומית. מה שאינו מופיע שם, ידוע לאמריקאים באמצעות הלוויינים שלהם. לווייני הריגול של ארה"ב יכולים לראות גם מה שצוותי המעקב של שלום עכשיו אינם רואים.

גם סיכום ההשקעות של משרדי ממשלה שונים בשטחים צריך לעורר גיחוך אצל האמריקאים – יותר מ-113 מיליון דולר הושקעו בשטחים ב-2005? ביג דיל. הסכום הזה קטן מהרווח השנתי של אלפי חברות באמריקה. בשביל מידע כזה כדאי למובילת מחנה השלום להסב לשולחן עם האמריקאים? האם העברתו מקדמת במשהו את מטרותיה של שלום עכשיו? מסירתו תסייע לפרק את הכיבוש ולהחזיר את ישראל לגבולות נורמליים?

איסוף המידע על המאחזים ה"בלתי חוקיים" הוא עלבון למחנה השלום. מה שהאמריקאים לומדים ממנו הוא עד כמה מצליחה ממשלת ישראל לתעתע באזרחיה, גם באלה המתנגדים למדיניותה וחושדים בכוונותיה. במקום לעסוק בשאלות יסוד, כמו השפעת ההתנחלויות על תהליך השלום, שלום עכשיו מדלגת בין קרוואן בלתי חוקי אחד למגדל מים בלתי חוקי אחר. כך היא מבצעת עבודת ניקוי אורוות לטובת הימין. הלוא מי שמתמקד במאחזים "בלתי חוקיים", שבהם רק כמה מאות מתנחלים, כנראה מכיר בחוקיותן של ההתנחלויות הגדולות והוותיקות, העומדות כעצם בגרונו של הסיכוי לשלום.

שלום עכשיו נפגשה מאז ומתמיד עם כל מי שביקש ללמוד על תוכניותיה ולהבין מידע שנאסף בסריקותיה בשטחים. היו פגישות עם הקונסולים האמריקאים בירושלים לדורותיהם, וגם עם אנשי ממשל, סנאט וקונגרס. מעט מאוד שכר פוליטי היה למפגשים הללו. העיכוב הזמני של כספי הערבויות בידי הצמד ג'ורג' בוש וג'יימס בייקר היה תוצאה של מידע על ההתנחלויות שמסרה שלום עכשיו. המידע לא נמסר להם בחדר סגור. הסיבה לעיכוב היתה המבוכה שנגרמה לאמריקאים בגלל פרסום בעיתונות.

חוץ מהאירוע הבודד הזה, השפעה אמריקאית על הפעילות הישראלית בשטחים – יוק. ברק אובמה מאכזב יותר מקודמיו, בגלל הציפיות שיצר. הוא טעה כשהחליט לנאום בקהיר ולא בירושלים ושגה, כשהטיל וטו על החלטת האו"ם נגד ההתנחלויות. התוצאות של חוסר פעולה נמרצת מצד אובמה כבר מתפוצצות בפני כולנו. במקום שייצוק תוכן מעשי להצהרות הפומביות בדבר חשיבות השלום בין ישראל לפלסטין, הממשל של אובמה נכנע ללחץ של יהודים בארה"ב, שילדיהם לא ייפגעו במלחמות הבאות, ושל ימין אמריקאי דתי קיצוני, שמקווה למלחמת גוג ומגוג כדי להחזיר את המשיח.

נשיא אחד ויחיד בארה"ב פעל בנחישות ובמהירות כדי לשנות את המציאות המזרח תיכונית – לאחר מבצע קדש ב-1956 דרש דווייט אייזנהאואר מדוד בן-גוריון להוציא את כוחות צה"ל מסיני בן לילה, וכך היה. מאז ועד היום – להוציא כמה טקסים ומפגשים – נשיאי ארה"ב לא כופפו את ידם של ראשי הממשלות בישראל. אדרבה, שישאירו אותנו לדמם כאוות נפשנו, אבל שיפסיקו להצהיר ולהציג מצג שווא של תמיכה בשלום.

נותרה עוד הזדמנות, כמעט אחרונה, לפעול לקידום השלום בין ישראל לשכניה בפלסטין. תמיכה מסיבית בהכרזה על מדינה פלסטינית בספטמבר עשויה להטות את הכף ולהביא, בפעולה בינלאומית מתואמת, לשובו של הסיכוי לפירוק ההתנחלויות ולשלום.

אפשר לערוך עוד מפגש עם האמריקאים. יש מה לומר להם.