במערכת האידיאולוגית הבורגנית, עדיין שולטת בכיפה  הדעה, שהמהפכה ב-1917 הייתה פרי מוחו של לנין: לנין  רצה מהפכה ועשה מהפכה, וזאת ללא  קשר עם המציאות, ולכן  הנסיון הזה היה חייב להיכשל.
אישיותו ומנהיגותו של לנין תרמו, ללא ספק, לניתוח ולהבנה של המציאות ברוסיה ולגיבוש תפיסת המהפכה. אך גם ברוסיה ב-1917 וגם במקומות אחרים, מהפכות לא התבצעו בגלל איש אחד עם מוח קודח. גישה זו באה למזער את שאירע ברוסיה.
מתחילת המאה  ה-20 ועד לנובמבר 1917, רוסיה הייתה שרויה במערבולת חברתית ופוליטית. באותן שנים הייתה גאות חסרת תקדים של מאבקי עובדים, שאומנם היו מרוכזים בעיקר בערי התעשייה הגדולות.
חשוב לזכור, כי המושג "סובייט" (שתורגם לעברית כ"מועצה") לא הומצא בידי לנין ב-1917. במהלך  המהפכה הדמוקרטית, שהתרחשה ברוסיה בשנת 1905, הוקמו מועצות הפועלים והאיכרים כחלופה לשלטון הצארי.
לא מקובלת עלי הדעה, שמהפכת אוקטובר 1917 היתה בסך-הכל קשר, הפיכה. גם גירושו של הרודן בטיסטה מקובה לא היה הפיכה. המבחן הוא, אם למהפכה היו השורשים למטה, בקרב העובדים, בקרב המוני העם.
מה הייתה החלופה בנובמבר 1917? אם הבולשביקים היו נרתעים ולא מבצעים את המהפכה, את תפיסת השלטון, הבורגנות, באמצעות מפלגותיה ובברית עם בעלי האחוזות, הייתה ממשיכה לשלוט, והמוני איכרים היו ממשיכים להילחם ולמות בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה.
נכון, רוסיה הצארית הייתה ארץ אגררית, שבה רוב האוכלוסיה היה אנאלפבתי. לכן המבחן של המהפכה ב-1917 היה ביכולתה ליצור חיבור בין האינטרסים של הפועלים לבין האינטרסים של האיכרים. האיכרים באותן שנים שאפו לסלק את בעלי האחוזות ואת שלטון הצאר ולקבל לידיהם את חלקות הקרקע, שאותן עיבדו.
לנין העריך, כי רוסיה הצארית, הנוחלת תבוסה במלחמת העולם הראשונה, בשלה למהפכה. בהיותו בגלות (בשנים 1916-1915), עסק לנין באינטנסיביות בשאלת המהפכה  הסוציאליסטית.   הוא   הניח,   כי  מלחמת  העולם

הראשונה תחליש את שלטון הצאר והבורגנות, וכי ביכולתם של הפועלים, האיכרים והחיילים השבים מהחזית למגר את השלטון הרקוב.
לנין מעולם לא חשב, שתפיסת השלטון די בה כדי לשנות את החברה ברוסיה. בחיבורים שפירסם לפני המהפכה הוא הדגיש, כי לאחר תפיסת השלטון, הפועלים יצטרכו להתגייס במשך תקופה ארוכה למאבק למען הדמוקרטיה, שכן לא יכול להיות סוציאליזם שאינו מגשים דמוקרטיה מלאה. לנין הוביל את המהפכה ב-1917 בכיוון הדמוקרטי.
אחרי נצחון המהפכה, לנין שאל את עצמו שאלות בנושא הדמוקרטיה. השלטון הסובייטי נאלץ להתמודד בשנים הראשונות עם המציאות הנוראה של מלחמת עולם, של מלחמת אזרחים ושל ההרס שהן גרמו. התפוקה התעשייתית של רוסיה בשנת 1920 הייתה 3% בלבד מהתפוקה התעשייתית שלה ב-1913, השנה שקדמה למלחמת העולם הראשונה.
בחיבוריו מציין לנין, כי ניתן, באמצעות צווים של השלטון הסובייטי, להפקיע את הבנקים ואת המפעלים הגדולים ולהפוך את הקרקע לרכוש העם. צעדים אלה ניתן לבצע מייד. ואמנם, השלטון הסובייטי היה הניסיון הראשון בהיסטוריה להפקיע את כל האדמות מידי הבורגנות ובעלי האחוזות ולהעביר אותן לבעלות המדינה. אך הפקעת הקרקע הייתה רק תחילת הדרך: הקרקע המופקעת חולקה לאיכרים, שכל אחד הקים על החלקה שברשותו משק זעיר. חלוקת הקרקע הובילה לגידולו של מעמד האיכרים בעלי המשק (יצרנים קטנים). אך מי שמקים משק על קרקע שברשותו הוא יצרן בורגני קטן. מתוך ניתוח המציאות הזאת, שעוצבה כבר בעיקבות המהפכה, הדגיש לנין, כי המאבק של הפועלים מול הבורגנות בדמות היצרנים הקטנים יימשך זמן רב. מסקנה זו הייתה אחד ממוקדי הניתוח שלו. אולם סטלין לא חשב באותו כיוון וניסה לפתור את הבעיה של בעלי הקניין בכפר במהירות ובכפייה רבה.
הנסיון של ברית-המועצות הוכיח, כי העובדים מסוגלים לתפוס את השלטון ולהחזיק בו ולהנהיג זכויות חברתיות חסרות תקדים. מ-1917 ואילך עשה השלטון הסובייטי צעדים מוחשיים המבטיחים לכל אזרח עבודה, שירותי בריאות, חינוך ודיור. ההשגים האלה נשמרו בכל שנות השלטון הסובייטי והקרינו גם כלפי חוץ. מעמד העובדים בארצות המפותחות תבע והשיג את פיתוחה של מדינת הרווחה. עד כמה קיומה של מדינת הרווחה קשור היה בברה"מ ניתן ללמוד מהעובדה,  שלאחר פירוק ברה"מ, אורגנה בכל המדינות המפותחות, כולל בישראל, התקפה רבתי על מדיניות הרווחה. התקפה זו הובילה לכירסום משמעותי בשירותים הציבוריים ובזכות לבריאות, לחינוך, לדיור ולרווחה.
הנסיון של המאה ה-20 לימד, כי בתנאים מסויימים, קפיטליזם עלול ללבוש צורה פוליטית של פשיזם. הכוח הראשי שניצב מול הפשיזם הייתה ברה"מ, אשר הקריבה במלחמה ההרואית נגד ההיטלריזם 27 מיליון חיילים ואזרחים.
הסטליניזם הסב נזק רב להתפתחותה של ברה"מ. אבל מאחר שסטלין מת בשנת 1953, אי-אפשר לתלות רק בסטלין את כל חולשות המשטר הסובייטי ב-35 השנים שלאחר מכן. לכן חיוני לנסות ולברר, כיצד התגלגלה ברית-המועצות עד להתפרקותה המלאה ב-1991; מדוע הכוחות החברתיים, שהיו אמורים להיות המובילים, אם באמצעות הסובייטים ואם באמצעות הפיקוח החברתי, בפועל הורחקו מהשלטון.
לאחר ששיקמה את ההרס, שזרעו הכיבוש הנאצי ומוראות מלחמת העולם השנייה, ברה"מ נאלצה להתמודד עם "המלחמה הקרה", שהכריזה עליה ארצות-הברית, אשר לוותה במירוף חימוש שעלותו גבוהה, ועם האיומים הצבאיים, שמקורם היה בברית נאט"ו. אך ההסבר להתמוטטות אינו יכול להסתפק רק בהצבעה על תנאים בינלאומיים אלה.
המשק הסוציאליסטי התבסס על המרת הרדיפה אחרי הרווח ברווחה אישית, המבוססת על עבודה קולקטיבית למען הכלל. אך החל משנות ה-70 התגלה, כי ברה"מ לא הצליחה לקיים משק יעיל, המסוגל להתמודד בהצלחה עם המהפכה המדעית-טכנולוגית. העובדה, שברה"מ יכלה להטיס חלליות ולהגיע להישגים מדעיים עמדה בסתירה לאי-יכולתה לספק את צורכי היומיום של האזרחים. ברה"מ לא הצליחה לגייס את העוצמה החברתית של הסוציאליזם בתחרות עם המערב על פיריון הייצור ועל פיתוח מוצרי צריכה חדשים.
לאחר הוקעת הסטליניזם, נעשו בברה"מ צעדים לשיקום הניהול הדמוקרטי של הכלכלה והחברה. אך אם בשל משקעי הסטליניזם ואם בשל הניהול השגרתי, ראשי המפלגה הקומוניסטית הסובייטית והמדינה לא מילאו את הפונקציה של גיוס המוני העובדים לשיפור המשטר הסוציאליסטי. גם בשנות ה-70 וה-80 ניכר היה חוסר הפתיחות למגוון של דעות וחוסר ההסתמכות על חשיבה משותפת של המוני העם.  כיום ברור, כי שיכבה מסויימת של ראשי מפלגה ושל בכירים במנגנון המדינה היא שהובילה את המהלך לפירוקה של ברה"מ, לחיסול הסוציאליזם ולכינונו מחדש של הקפיטליזם. פירוק ברה"מ לא בוצע בכפייה צבאית מבחוץ.  שיכבה של נושאי תפקידים השתלטה על רכוש המדינה, על המפעלים ואוצרות הטבע, ובמהלך קצר, יחסית, פירקה את ברה"מ ואת הסוציאליזם.
כאשר אנו בוחנים היום, 16 שנה לאחר פירוק ברה"מ, את מהפכת אוקטובר ואת הניסיון רב-ההשראה של בניית הסוציאליזם, לא יהיה זה נכון להסיק, כי מהפכת 1917 הייתה טעות היסטורית.
המהפכה של 1917 הוכיחה כי ניתן ליישם את הצורך בבניית חלופה לקפיטליזם. המהפכה הוכיחה, כי במדיניות נכונה, המתבטאת בהחלטות נכונות, ניתן לבנות משטר סוציאליסטי. אך ההיסטוריה גם הוכיחה, כי בשל שגיאות מהותיות, ניתן גם להפסיד את הסוציאליזם ולפתוח דרך לשובו של הקפיטליזם על כל אסונותיו וסתירותיו.
גם בימינו ניתן לשאוב השראה מהמהפכנים של רוסיה, אשר זעזעו את העולם. נוכח העמקת הקיטוב הכלכלי והנזק החברתי והסביבתי, שגורמת הגלובליזציה של התאגידים, גדל מיספרם של אלה, המחפשים חלופה חברתית וצדק חברתי.
בסקר, שערך לאחרונה (בקרב האוכלוסייה היהודית) מרכז יד טבנקין,  הוא הציג, בין היתר, שאלה לגבי הסוציאליזם. בפני המשיבים הוצגו כמה אופציות, וביניהן: האם הסוציאליזם הוא ערך חברתי חשוב, שיש לשומרו, והאם הוא זקוק לשיפורים. שני-שלישים מהנשאלים השיבו בחיוב על האפשרויות האלה, כלומר ביטאו יחס חיובי לסוציאליזם.
חשוב שנרשום לפנינו, כי גם בישראל של היום, המושג סוציאליזם לא נעלם מהשיח הציבורי. לכן זה תלוי בנו, כיצד נחבר את המושג הזה עם המציאות בארץ לכוח של שינוי חברתי סוציאליסטי.