מאת תייסיר חטיב, תושב עכו, מרצה במכללה האקדמית גליל מערבי ודוקטורנט לאנתרופלוגיה באוניבירסיטת חיפה. הטור פורסם באתר ynet.

את אשתי, לאנא, פגשתי בג'נין ב-2003, ושנה לאחר מכן התחתנו. במשך השנה וחצי הראשונות היא התגוררה בג'נין ולא יכולנו להיפגש בארץ. הייתי נוסע אליה, כשרק לפעמים נתנו לה אישור כניסה כדי לבקר את אמי החולה. אך אשתי, אני ושני ילדינו עדנאן (בן 3) ויוסרה (בת שנה וחצי) נחיה רק בעכו. אני בן המקום, יליד ולא מהגר כמו הרוב היהודי שבא לכאן מכל רחבי תבל, וזו אמת היסטורית. כבן מיעוט, אין זה אומר שאני לא שייך למקום, למרות שהרוב היהודי רוצה שאחשוב וארגיש כך. למקום הזה אני מרגיש שייך מאוד, כמו עץ זית. 

האזרחות הישראלית נכפתה על המיעוט הערבי בארץ אחרי קום המדינה, שקיבל זאת על מנת שיוכל להישאר במולדתו. כאזרח ערבי, כמו היהודי, מבחינה עקרונית הרי זכויותיי שוות לשלו. אשתי נשואה לאזרח ישראל, ולכן מן הראוי שהיא תקבל אזרחות. הרי אני אזרח שתורם רבות לאקדמיה ולאנשים בישראל, מחנך סטודנטים ערבים ויהודים כאחד.

אך הבקשות לקבלת אזרחות לא ייענו כל עוד חוק האזרחות בא על תיקונו בצורה המעוותת שקיבלה הכנסת. במשרד הפנים אנו נתקלים לא רק בהליך ביורוקרטי קשה מנשוא אלא גם בחדירה לחיים האישיים מעבר לגבולות הנורמה. זו פוליטיקה מכוונת כדי שאנשים יתייאשו ויעזבו את הארץ. למשל, לקבלת תשובה יש להמתין כחמישה עד שישה חודשים. אנשים באים שוב ושוב למשרד הפנים וכל הזמן שולחים אותם חזרה. יום אחד פקיד המשרד אף אמר לאישה שנישאה לתושב ג'נין: "למה את מתחתנת איתו בכלל? למה את נותנת לו לבוא לכאן"? והרי אין זה עניינו של הפקיד במי האישה התאהבה.

מבחינת הממסד ללאנא אשתי מותר רק לנשום כאן. לעבוד? ממש לא, אין היתרי עבודה וגם אם כבר נותנים לה היתר, לבעל עסק אין כוחות להתעסק עם האישורים הנדרשים. היא סיימה את התואר שלה ועבדה באוניברסיטת נבלס בשכם, ובעצם כאן היא לא עושה כלום. אין לה ביטוח רפואי, וזה מסוכן. אם יקרה משהו עלינו לרוץ חזרה לג'נין. גם על רשיון נהיגה אין מה לדבר, והיא תלויה בי לגמרי.

ברור שכל מקרה של בקשת אזרחות צריך להיבדק לגופו. הרי גם אני מעוניין בבדיקות שימנעו כניסת אנשים שעלולים לפגוע בישראל.  אבל אי אפשר להכליל את כולם כמשתפי פעולה. בינתיים משליטה המדיניות הישראלית את הפוליטיקה של הדמוגרפיה: הגזענות הפכה לחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, והדבר ניכר בכל רבדיה.

אין בכך כדי לגרום לי לחשוב שעדיף לברוח מכאן. להיפך. אני נלחם ואלחם בכל צורות הגזענות. אינני מבין את הלוגיקה של הרוב, שחושב שביכולתו להכתיב למיעוט אם מותר לגור פה או שעדיף שיגור במקום אחר. אולי דווקא הייתי מציע לרוב היהודי לחפש לו מקום אחר לגור בו, אירופה למשל. הרי המקום הזה שבע מלחמות שלא נגמרות. השאלה תהיה: האם אפשר לקיים בצורה זו דו שיח או חיים נורמליים, כשכל צד מבקש מהשני לעזוב? 

מדינת ישראל מייצגת לפיכך ספר ארור של אפליה וגזענות ממושכת, הרס מתמיד של חיים פשוטים שאני כאזרח וכמוני גם אשתי, סובלים מהם. חוק האזרחות בא למלא תפקיד במלחמת הדמוגרפיה של המדינה נגד אזרחיה הערבים. אך סופו יהיה דומה לסופה של חומת ברלין, משום שגזענות לא יכולה להחזיק מעמד לנצח.

החוק הוא תוצר של שילוב בין גזענות וחוסר אופק פוליטי ומדיני. כשהאלמנטים הללו ישתנו, גם החוק יימחק. אנו תולים גם תקוות ביכולתו של בית המשפט העליון לפעול לטובת האזרחים כולם, ולא להפוך לגוף שגוזל את חופש הפרט בבחירה שלו, החופש להקים משפחה. עד שהחוק ישתנה, נמשיך אשתי ואני לחלום על עתידם הזוהר של ילדינו.