בימים אלה מציינים מלאות 100 שנים למלחמת העולם הראשונה, שהייתה מאורע מכונן שעיצב את פני המאה העשרים. ההיסטוריון המרקסיסט הבריטי אריק הובסבאום אף בחר מאורע זה בתור נקודת ההתחלה של "המאה העשרים הקצרה", שראשיתה בפרוץ המלחמה בקיץ 1914 וסופה בשלהי 1991, עם קריסת ברה"מ. ואכן, מדובר במלחמה הקטלנית ביותר שידעה האנושות עד אז, שגבתה את חייהם של 16.5 מיליון בני אדם, קרוב למחציתם אזרחים.
פרשים אוסטרלים בעיר עזה במהלך מלחמת העולם הראשונה (צילום: מוזיאון המלחמה של בריטניה)
המזרח-התיכון בראי מלחמת העולם
עיסוק בהתרחשות שאירעה לפני כמה דורות עשוי להידמות לשיעור בהיסטוריה ותו לא. אולם מדובר בעיון ממנו יכולים להילמד גם לקחים חשובים עבור ההווה. תוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה עיצבו את המפה המדינית שסביבנו בצורה כזאת, שרבים מהאירועים להם אנו עדים ממש בעצם הימים האלה, ניתן להתחקות אחר ראשיתם עד למלחמת העולם הראשונה ולתוצאותיה.
דוגמא לכך הוא הסכם סייקס-פיקו, שנחתם ב-1916 בין דיפלומטים בריטיים וצרפתיים, שעניינו חלוקת שלל אימפריאליסטית במזרח-התיכון, וקביעת אזורי שליטה והשפעה ברחבי האימפריה העות'מנית שהובסה. התוצאה הכלולה בהסכם זה – השתלטות מעצמה אחת על נכסיה של אחרת – הייתה אחת ממטרות המלחמה, והשלכותיה ממשיכות לככב גם כיום בפוליטיקה המזרח-תיכונית: מנהיגי "המדינה האיסלאמית" (לשעבר "מדינת האיסלאם בעיראק ובסוריה הגדולה", ובראשי תיבות: דאע"ש) הצהירו בכותרת הראשית של ביטאונם בשפה האנגלית (8.8) כי הם "מנפצים את הגבולות שקבעו הכופרים"; מסרור ברזאני, העומד בראש שירותי הביטחון של אחת משתי הממשלות האזוריות בכורדיסטן, התלונן באוזניי כתב "הגרדיאן" הבריטי (12.8): "אנו הקורבנות של סייקס-פיקו"; ואפילו ראש הממשלה נתניהו, בנאום שנשא במכון למחקרי ביטחון לאומי, אמר כי "הסכם סייקס-פיקו, שעיצב לפני כמעט 100 שנה את הגבולות באזורנו – הגיע לקיצו" ("הארץ", 29.6).
במסגרת דיון בקשר בין מלחמת העולם הראשונה לבין המציאות הפוליטית של ימינו במזרח-התיכון, עולה כמובן, כאחת מתוצאות המלחמה, ההתחייבות שנתן שר החוץ הבריטי ג'יימס בלפור למנהיגי התנועה הציונית, בנובמבר 1917, לפיה בריטניה תסייע לה בהקמת מדינה. הצהרת בלפור אינה נתפסת בישראל רק כמסמך היסטורי, אלא כמרכיב בהסברת המדיניות הישראלית ובהצדקתה, וכך היא גם נלמדת במערכת החינוך בארץ.
לכן, אני מציע לדון במלחמת העולם הראשונה לא רק כדי להבין טוב יותר את שאירע במקומות אחרים ובזמנים אחרים, אלא גם כדי לנתח טוב יותר את שמתרחש כאן ועכשיו. ובמיוחד, כדי להאיר מספר היבטים הקשורים במלחמה האחרונה, אותה יזמה ממשלת ישראל בעזה.
לפני המלחמה: הסוציאליסטים מתנגדים
בשנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם ה-1, ניהלו מפלגות הפועלים האירופיות, שמקצתן היו מפלגות המוניות, הסברה עיקשת בעד השלום. מפלגות אלה, שהיו מאורגנות במסגרת "האינטרנציונל השני", קיימו מספר ועידות בינלאומיות – בשטוטגרט שבגרמניה (1907), בקופנהגן שבדנמרק (1910) ובבאזל שבשוויץ (1912) – ובכולן אימצו גילויי דעת ברורים ששללו את המלחמה העתידה לבוא לא בטיעונים פציפיסטיים-מוסריים, אלא בנימוקים מעמדיים. כך נכתב, למשל, בגילוי הדעת של ועידת שטוטגרט:
"מלחמות בין ארצות קפיטליסטיות הן תוצאת ההתחרות בשוק העולמי, בה כל מדינה מבקשת לא רק להבטיח את שוקיה, אלא גם לרכוש שווקים חדשים… מלחמות זוכות בגיבוי כתוצאה מתחושת עליונות לאומנית, אותה מטפחים המעמדות השליטים בשירות האינטרסים שלהם, כדי להסיח את דעת העובדים… מחובתם לסולידריות בינלאומית".
"לפיכך, אם תאיים לפרוץ המלחמה, זו חובתם של המעמדות העובדים ושל נציגיהם בפרלמנטים של הארצות המעורבות… לעשות כל מאמץ כדי למנוע את פריצת המלחמה… במקרה שהמלחמה אומנם פרצה לבסוף, זו חובתם לפעול כדי להביא לסיומה המהיר ככל האפשר, ולנצל את המשבר הכלכלי והפוליטי שיצרה המלחמה כדי להחיש את נפילת שלטון מעמד בעלי-ההון".
הוועידה הבינלאומית של מפלגות האינטרנציונל השני שהתקיימה בבאזל, שנתיים בלבד לפני פרוץ מלחמת העולם, שבה ואישרה עקרונות אלה, וגם הזהירה את בעלי ההון:
"יזכרו נא הממשלות כי… אין הן יכולות לפתוח במלחמה בלי שיסכנו את עצמן… יהיה זה טירוף… שלא להבין, כי עצם הרעיון המפלצתי של מלחמת עולם יוביל באורח בלתי נמנע את מעמד העובדים לזעום ולמרוד. הפועלים סבורים כי זה פשע לירות זה בזה למען רווחיהם של בעלי-ההון".
גילויי דעת אלה – שנוסחו בעיקר בידי ולדימיר לנין (מנהיג הסיעה הבולשביקית במפלגת הפועלים הרוסית), יוליוס מארטוב (ממנהיגי הסיעה המנשביקית במפלגה הרוסית), ורוזה לוקסמבורג (ממנהיגות המפלגה הגרמנית) – היו נחרצים וחד-משמעיים. אולם כאשר הגיע רגע האמת, מרבית מפלגות האינטרנציונל השני לא עמדו במבחן, וכשפרצה המלחמה – התייצבו לימין ממשלותיהן.
אורי וולטמן
